נהוג לומר שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. אבל בפוליטיקה הישראלית, היא חוזרת על עצמה כקלסיקה קולנועית שבה הקהל צועק למסך "אל תיכנס לשם, יש שם רוצח עם סכין!", והגיבור החרדי נכנס פנימה, מחייך, ומדליק את האור.
ברוכים הבאים לתיאטרון האבסורד של חוק הגיוס. המופע הגדול ביותר בעיר, שבו כולם – אבל כולם – משחקים בדיוק את התפקיד שנכתב עבורם בהוליווד של צלאח א-דין, ומרגישים עצמם גיבורי מהפכה.
המלכודת הגאונית של הברנז'ה
בואו נתחיל במחזאי. מישהו באמת מאמין שהיועמ"שית והברנז'ה המשפטית לא נרדמים בלילה מרוב דאגה לחלוקת הנטל בצה"ל? האם דמעות של פטריוטיזם צרוף זולגות על הצווים הדרקוניים שנשלחים ללשכות הגיוס?
נו באמת. תוכנית העבודה פה היא לא צבאית, היא קלינית. היעד הוא לא חטיבה חרדית, אלא פירוק מוחלט של הגוש האמוני. המערכת מבועתת מהחיבור הסינרגטי בין הציבור הדתי-לאומי לציבור החרדי, מהכוח התרבותי של מחנה שלא יונק את ערכיו מהרייטינג של מהדורת שישי. הדרך הכי קלה לנטרל פצצה כזו היא לא לפרק אותה – אלא לגרום למרכיבים שלה להתפוצץ אחד על השני. "הפרד ומשול" בגרסת הבני ברק-רעננה.
הם הציבו מלכודת דובים חלודה באמצע הרחוב. מה החרדים עשו? רצו אליה בזינוק הירואי.
האפקט החרדי: ראש בקיר, ורצוי שיהיו מצלמות
הטקטיקה החרדית הנוכחית היא יצירת אמנות של ממש. בכל פעם שהמערכת צריכה חומרים למהדורה כדי להוכיח שהחרדים הם "אויבי המדינה", הרחוב החרדי מספק את הסחורה תוך דקות, באדיבות ובחינם.
במקום לנהל את האירוע בשכל, בתחכום, באותה פיקחות יהודית היסטורית – הציבור נופל בפח ויוצר במו ידיו דעת קהל שלילית ומחריבה נגד עולם התורה. צריך תמונות של מהומות? קיבלתם. צריך הצהרות קיצוניות שמנותקות מהמציאות המדממת בחוץ? מיד מגיעות. המערכת רק צריכה ללחוץ על הכפתור, והרחוב החרדי רוקד בדיוק לפי החליל שלה, מסתגר, נעלב, וממלא את תפקיד "הנבל" באדיקות דתית.
שכחנו מה קורה כשמנסים לשלב באמת? נזכיר את סא"ל (במיל') הרב רמי ראב"ד, שהקים את פרויקט 'שחר כחול' בחיל האוויר. הוא הראה שאפשר לגייס אברכים רציניים, לתת להם מקצוע, ולשמור על קלה כבחמורה בלי פשרות. מה המערכת עשתה כשהיא ראתה שזה מצליח ובונה אמון? דחקה אותו החוצה בצורה משפילה, ורצה לבטל את חוק טל ב-2012. כי שותפות אמיתית ומכבדת היא הסיוט שלהם; הם צריכים את החרדי מסוגר, קיצוני ואלם. ומשום מה, הרחוב שמח לספק את הסחורה.
היכן החריפות הקוצקאית שנסדקה בחדרי החקירות
וכאן אנחנו מגיעים לשיא האירוניה. מי שמובילים חלק ניכר מהקו הזה הם עסקני חצרות הקודש, ובראשם אלו המתיימרים להיות הממשיכים הרוחניים של שושלת קוצק. קוצק! המקום שבו האמת הייתה חדה כתער, שבו הבוז לזיוף, לנגיעות אישיות ולחוסר יושרה פנימית היה עמוד האש של החסידות. קוצק, שבה לימדו שחצי אמת גרועה משקר שלם,
והנה, דווקא אותם ממשיכים, שאמורים להחזיק ברנטגן של חריפות ושכל ישר, הם הראשונים ליפול בפח שטמנה להם המערכת, כשהם מציגים ניתוק מוחלט מגודל השעה ואפס אסטרטגיה. איך הפיקחות הקוצקאית המפורסמת הפכה לעיוורון פוליטי כל כך מביך?
התשובה, מה לעשות, לא נמצאת בספרי החסידות אלא בחדרי החקירות של להב 433. במדינת ישראל, המנגנון פשוט להפליא: מחזיקים על עסקן תיקים – ומנווטים אותו מרחוק.
כשרשתות משפטיות וכלכליות סוגרות על עסקן חרדי בכיר, כשהאינטרסים האישיים שלו חשופים לחסדי התובעים, ה"חריפות" נעלמת והאמת של קוצק מתחלפת בכיפוף ראש. הוא מפסיק לייצג את עולם התורה והופך לשחקן בתיאטרון של הצד השני. הוא ימסמס פשרות, יחבל בסיכויים להגיע להסדרים הגיוניים, ויוביל את הספינה ישירות לתוך הקרחון. הוא פשוט לא יכול אחרת – החבל הפוליטי והמשפטי כרוך סביב צווארו, והיד שמחזיקה בחבל נמצאת בצד של אלו שמנהלים את הנדסת התודעה הזו מלמעלה.
בשורה התחתונה: הברנז'ה טמנה מלכודת כדי לפרק את הברית האמונית. העסקנים הסחיטים משמנים את הצירים, והרחוב החרדי דוהרת פנימה בעיניים עצומות ובצעקות קרב. כולם נופלים בפח, המוזיקה מנגנת, והמסך יורד על עוד מהלך מבריק של הפרד ומשול. שיהיה לנו בהצלחה בסיבוב הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.