המצביא
הגדול של הדור: המהפכה האנרגטית שחולל הרבי מליובאוויטש בעולם היהודי לאחר השואה
בשנים
שלאחר מלחמת העולם השנייה, נדמה היה כי העולם היהודי ניצב בפני שוקת שבורה, פשוטו
כמשמעו. שליש מהעם היהודי נכחד באכזריות, ובתוכו מרכזי התורה המפוארים של מזרח
אירופה – הישיבות, החצרות החסידיות, והקהילות השוקקות. הניצולים שהגיעו לחופי
ארצות הברית או לארץ ישראל היו שבורים בגוף ובנפש, והאווירה הכללית ששררה בקרב
מנהיגי הציבור, חילונים כדתיים, הייתה אווירה של הספד. הגישה הרווחת גרסה כי
היהדות האורתודוקסית והחרדית הישנה סיימה את תפקידה ההיסטורי, וכי העתיד שייך לכור
ההיתוך החילוני-ציוני או להטמעה תרבותית במרחב המערבי הליברלי והרפורמי.
בתוך
חשיכה רוחנית וקיומית זו, עלה לכס הנשיאות של חסידות חב"ד בשנת תשי"א
(1951), לפני 75 שנה, רבי מנחם מענדל שניאורסון – הרבי מליובאוויטש. הרבי סירב
לקבל את תכתיבי ההיסטוריה. במקום להתבצר בחומות של התגוננות ובכי על העבר, הוא
הכריז על מלחמת תנופה חסרת תקדים. הוא קלט, אולי לבדו באותה עת, כי היהדות לא
נכבתה וכי אפר החורבן יכול וצריך להפוך לאש בוערת של יצירה והתחדשות. לולי חזונו
ומפעלו הכביר, מצבה של היהדות הנאמנה, והיהדות החרדית בפרט, היה עלול להיות קשה
מנשוא – מיעוט מבוצר, נרדף ונכחד רוחנית. כיום, 32 שנים לאחר הסתלקותו בג' בתמוז
תשנ"ד, אנו מבינים טוב יותר מאי פעם את עומק השפעתו.
המנוע
הבלתי נלאה: אלפי שנות הספק בחיים עלי אדמות
אחד
החשבונות המדהימים שנעשו על אורח חייו של הרבי העלה נתון מטלטל: לפי קצב עבודתו,
מספר השעות הבלתי נתפס שהשקיע מדי יום ביומו ללא שינה, והיקף העשייה שלו, ההספקים
של הרבי שווים ערך לאלפי שנות חיים של אדם רגיל. הרבי לא נח ולא שקט לרגע. הוא
ניהל במקביל התכתבויות ענפות של מאות אלפי מכתבים ("אגרות קודש") עם
שועי עולם לצד פשוטי מעמד, קיבל קהל ל"יחידות" לאורך לילות שלמים, נשא
שיחות והתוועדויות תורניות שנמשכו שעות ארוכות, והתווה אסטרטגיות גלובליות.
האנרגיה
העצומה שהכניס בעולם היהודי לא פגה עם פטירתו, אלא להפך – היא הולכת ומתגברת
בזכותו. המומנטום הרוחני שיצר ממשיך להניע מיליוני יהודים גם כיום. ברור לכל בר
דעת כי אילו היו שומעים בקולו כולם, בכל חלקי הציבור הדתי והכללי, מצב היהדות כיום
היה שונה לחלוטין, נעלה ורוחני בהרבה.
ההמצאה
הבלעדית שהפכה לקונצנזוס: "ההצלחה שלי – שיחקו אותי"
נקודה
מרכזית וחשובה במיוחד, שרבים אינם מודעים לעומקה, היא שכל תנועות הקירוב וההפצה
הקיימות כיום בעולם היהודי הן חיקוי מוחלט של האסטרטגיה שהגה הרבי. המושג
"קירוב לבבות", היציאה אל מחוץ לחומות, והקמת ארגוני החזרה בתשובה – כל
אלו לא היו קיימים לפניו במתכונת זו. זוהי המצאה בלעדית הרשומה לחלוטין על שמו של
רבי מנחם מענדל שניאורסון.
הרבי לא
ביקש לשמור את הפטנט הזה לעצמו. להפך, הוא רצה מאוד, דחף ודרש ששאר החוגים והעדות
יעתיקו את שיטות הפעולה שלו ויחקו את מעשיו. הרבי התבטא לא פעם ואמר כי מדד ההצלחה
האמיתי שלו יהיה כאשר כל החוגים ביהדות הנאמנה יחקו את פעולותיו ויקימו בעצמם
מוסדות וארגונים לפריצה אל הרחוב היהודי.
מבט מהיר
על המפה התורנית כיום מגלה כי חזונו התגשם במלואו: ארגוני הקירוב הליטאיים,
הספרדיים והחסידיים הענקיים שקמו בעשורים האחרונים, משתמשים בדיוק באותם הכלים,
אותן שיטות ההסברה ואותו דגם של שליחות שהרבי פיתח והנחיל. הם הבינו, גם אם
באיחור, שזו הדרך היחידה לנצח במערכה על נפש הדור הצעיר.
ההצלה
הסמויה מהעין: המפעל האדיר לשיקום התורה ועולם הישיבות
רבים
נוטים לזהות את הרבי בעיקר עם המרחב הציבורי, אך מעטים מודעים לחלק המכריע והשקט
שלו בהצלת ארון הספרים היהודי ועולם הישיבות הכללי לאחר החורבן. הרבי לא דאג רק
לחסידות חב"ד; הוא ראה את עצמו אחראי על שיקום התורה כולה:
- תמיכה ללא גבולות בישיבות: הרבי
תמך כלכלית ומורלית בישיבות ליטאיות, חסידיות וספרדיות בכל רחבי העולם. הוא
שלח תקציבים, עודד ראשי ישיבות מכל החוגים, ולחם על כבודם של עמלי התורה.
- הוצאות הספרים הענקיות ומהדירי הראשונים: הרבי
העניק גיבוי רוחני ומימוני עצום למפעלים של מהדירי ספרי ראשונים ואחרונים.
הוא דרבן רבנים וחוקרים תורניים להוציא לאור כתבי יד עתיקים שניצלו מהשואה,
מימן הוצאות ספרים גדולות, והחשיב את הדפסת התורה כחלק בלתי נפרד מהניצחון על
הנאצים.
- הקמת מורשת האבות: במקום
לנסות להפוך את כולם לחב"דניקים, הרבי פעל מתוך גישה ממלכתית-תורנית.
הוא קרא לכל אדמו"ר, בן של ראש ישיבה או נצר לשושלת רבנית להקים מחדש את
מורשת אבותיו. הוא דחק בהם לפתוח מחדש את הישיבות והחסידויות שנחרבו באירופה,
והעניק להם את הכוח להאמין שהדבר אפשרי.
מהפכת
המבצעים ורשת ההצלה העולמית
במקביל
לבניית עולם התורה מבפנים, הפך הרבי את האסטרטגיה החיצונית ב-180 מעלות. הוא יזם
את "מבצעי המצוות" והוציא את היהדות אל הרחוב, בראש חוצות. דוכני
תפילין, חלוקת נרות שבת, והדלקת חנוכיות ענק בכיכרות פירקו את חומות הניכור וגרמו
להמוני יהודים לחוש גאווה והזדהות עמוקה עם מורשתם.
במקביל,
שלח הרבי את שלוחיו לכל פינה נידחת בגלובוס כדי להקים רשתות ענק של מוסדות להצלת
הנוער:
- בצפון אפריקה ומרוקו: הוקמה
רשת מוסדות שהצילה עשרות אלפי ילדים מטמיעה והעניקה חינוך תורני שורשי.
- בצרפת ובאוסטרליה: נוסדו
ישיבות ובתי ספר שהפכו קהילות מפורקות למרכזים דתיים משגשגים.
- מאחורי מסך הברזל: נשמרה
הגחלת היהודית במחתרת תחת עינו הפקוחה של המשטר הסובייטי, עד לנפילתו.
- בארץ ישראל: הוקמו
מאות בתי ספר של רשת "אהלי יוסף יצחק", ונוסדו יישובים שלמים.
המלחמה
האידאולוגית המתוחכמת מול החילוניות והרפורמה
הרבי ניהל
מערכה אידאולוגית חריפה ואפקטיבית נגד הגורמים שביקשו לשנות את פניה של היהדות
האותנטית – ובראשם התנועה הרפורמית והאידאולוגיה הציונית. הוא לא נלחם בכלים
מיושנים; בעזרת השכלתו הרחבה במדעים, הציג תורה מתוחכמת שהוכיחה כי אין שום סתירה
בין מדע לבין אמונה מוחלטת בתורה מן השמים.
בשל כך,
המלחמה שלו ברפורמה הייתה כואבת ואפקטיבית במיוחד עבורם: הוא הציב אלטרנטיבה של
יהדות חמה ומאירה, אך בלתי מתפשרת על ההלכה, והבהיר כי פשרנות דתית היא הדרך
הבטוחה להתבוללות. במקביל, ניהל מאבק עיקש כנגד הניסיונות של ראשי התנועה הציונית
להגדיר את המושג "יהודי" על בסיס לאומי בלבד ועמד כחומה בצורה על משמר
הגיור ההלכתי.
ראשי
התנועות הרפורמיות והממסד החילוני קלטו, לעיתים מאוחר מדי, כי הרבי הוא האויב
האינטלקטואלי והרוחני הגדול ביותר של חזונם. בעוד הם ציפו כי הדור הצעיר ינטוש את
הדת, הרבי הוכיח שניתן להחזיר מאות אלפים בתשובה שלמה.
בחלוף 32
שנה מהסתלקותו, כאשר אנו מביטים על למעלה מ-5,000 בתי חב"ד בעולם, על מאות
אלפי ספרי הקודש הנדפסים מחדש, ועל עולם הקירוב הכללי שאימץ לחלוטין את שיטותיו –
ברור כי המהפכה של הרבי ניצחה. הוא לקח ציבור מוכה וחבול, ובאמצעות אנרגיה
אל-אנושית ותורה עמוקה ומתוחכמת, הפך אותו לרוח החיה והמשפיעה ביותר בעולם היהודי,
המוכיחה כי נצח ישראל לא ישקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.