32 שנה להסתלקותו של הרבי מליובאוויטש: רק השקפתו של הרבי היא הערובה להצלת עולם התורה, הביטחון והקיום היהודי

 

32  שנה להסתלקותו של הרבי מליובאוויטש: רק השקפתו של הרבי היא הערובה להצלת עולם התורה, הביטחון והקיום היהודי

שלושים ושתיים שנים חלפו מאז ג' בתמוז תשנ"ד, היום שבו הסתלק האדמו"ר השביעי של חב"ד, רבן של ישראל, רבי מנחם מענדל שניאורסון זצ"ל. ככל שנוקפות השנים, ובמיוחד על רקע התהפוכות הדרמטיות, והמבוי הסתום שבו נתון עולם התורה והיהדות בארץ ובעולם, המציאות המדממת והכואבת טופחת על פנינו. זו אינה רק תחזית שהתממשה; זוהי זעקת אמת המהדהדת מן העבר.

במבט מפוקח לאחור, אין ספק כי הרבי מליובאוויטש הוא מנהיג בקנה מידה היסטורי, כזה שלא קם לעם ישראל מזה אלפי שנים. השקפתו הטהורה ורוח קודשו מתבררות כיום לא רק כדרך רוחנית מרוממת, אלא כערובה היחידה והבלעדית להצלת עולם התורה, ולפתרון המדיני והביטחוני של ארץ ישראל. עבור היהדות הדתית והחרדית כולה, אימוץ גישתו הציבורית של הרבי אינו עוד אפשרות, אלא חובה קיומית והכרחית. זוהי דרך החיים היחידה והאמיתית שתוביל את עם ישראל בבטחה לקראת ביאת המשיח והגאולה השלמה.

עצמאות ביטחונית: הזעקה הבלתי מתפשרת מול תכתיבי ארצות הברית

באותה מידה של בהירות, הרבי זעק והתריע במשך עשרות שנים מפני הכניעה לתכתיבים חיצוניים ובינלאומיים, ובראשם הלחצים המדיניים מצד ארצות הברית. הרבי, בראייתו הבין כי שותפות אמיתית עם ידידות מעבר לים אינה יכולה לבוא על חשבון ביטחונם של מיליוני יהודים. הוא תבע מהנהגת המדינה לגלות תקיפות ונחישות עילאית, ולא להסס לעמוד על נפשנו מול כל לחץ זר.

הרבי הסביר שוב ושוב כי הניסיונות לרצות את הממשל האמריקאי או להכפיף את שיקולי הביטחון לתכתיבים מדיניים מובילים בהכרח להפגנת חולשה, שמזמינה לחצים קשים עוד יותר ומעודדת את אויבינו לקום עלינו. תביעותיו הבלתי מתפשרות לפעול בנחישות, ללא מורא מ"מה יאמרו הגויים", היו מבוססות על ההבנה שרק עמידה איתנה, גאה ובטוחה בצדקת הדרך, תביא להרתעה אמיתית ולשלום בר-קיימא.

כיום, כאשר המדינה מוצאת את עצמה שוב ושוב כבולה תחת אילוצים חיצוניים המונעים הכרעה צבאית ברורה, צודקת ואמיתית, אנו רואים בחוש כמה צדק הרבי. אילו הייתה ההנהגה מאמצת את דרך התקיפות והנחישות שדרש, ומסרבת בתוקף לכל פשרה המציבה בסכנה את שלומם של אזרחי ישראל, פני המערכה המדינית והצבאית היו נראים אחרת לחלוטין.

שלמות הארץ כערובה לביטחון ועולם התורה

בנושא שלמות הארץ, הרבי לא דיבר מתוך פוזיציה פוליטית או לאומנית, אלא מתוך דאגה עמוקה וטהורה לפיקוח נפש של מיליוני יהודים. הוא קבע נחרצות, על פי פסק ההלכה המפורש בשולחן ערוך (סימן שכ"ט), כי כל ויתור, נסיגה או מסירת שטחים לידי האויב יביאו לפריצת הגבולות ויסכנו באופן ישיר את חייהם של תושבי הארץ. הרבי בכה וזעק מעומק ליבו נגד הסכמי כניעה ואשליות של שלום מדומיין. כיום, לאחר האסונות הנוראים שפקדו את המדינה, ובראשם הטבח המזעזע של שביעי באוקטובר וירי הטילים הבלתי פוסק מצפון ומדרום, איש אינו יכול להכחיש את עומק צדקתו. השטחים שפונו הפכו לבסיסי טרור מפלצתיים.

עדות מרה זו משליכה ישירות גם על הוויכוח הנוכחי סביב מעמדם של בני הישיבות; המצוקה הביטחונית הקשה והמחסור הניכר בלוחמים, שהובילו לטענות קשות כלפי עולם התורה, הם תולדה ישירה של המדיניות המופקרת שמפניה התריע הרבי במשך שנים. אילו היינו שומרים על ביטחון ברזל, על שלמות הארץ ועל נחישות צבאית כפי שתבע, לא היינו מגיעים למצב הביטחוני הרעוע שבו הנטל הצבאי משמש ככלי ניגוח נגד לומדי התורה. השקפתו של הרבי היא הערובה היחידה שהייתה מונעת את המשבר ומגינה על כבודם ומעמדם של בני הישיבות.

המהפכה החברתית: "כל יהודי הוא משפיע"

הדוגמה המוחשית לגישתו המהפכנית של הרבי, היא דרישתו החד-משמעית כי קיום מצוות אינו עניין פרטי המסתכם בתוך דל"ת אמותיו של האדם או הקהילה שלו. הרבי תבע מכל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, לא רק לקיים מצוות בעצמו, אלא להפוך למשפיע, לצאת החוצה באהבת ישראל אמיתית ולעורר יהודי שני.

הרבי יצר את מושג "השליחות" ושלח את חסידיו לפינות הנידחות ביותר בגלובוס. אך חזונו האמיתי היה שכל המגזר הדתי והחרדי יאמץ גישה זו כדרך חיים. נסו לדמיין כיצד הייתה נראית מדינת ישראל כיום אילו כל הזרמים המרכזיים ביהדות היו דוגלים ביציאה אל העם, בחיבוק, בקירוב לבבות ובהנגשת מאור התורה – ולא בהתכנסות והתבצרות פנימית בחומות של התבדלות. אילו היינו שומעים בקולו, השסע העמוק בין דתיים לחילונים לא היה נולד, והתורה לא הייתה נתפסת כנחלתם הבלעדית של מגזרים מסוימים אלא ככתר המונח לכל אחד ואחת מישראל, מה שהיה מסיר לחלוטין את העוינות הציבורית כלפי עולם התורה.

החזית הדתית והפצע המדמם של חוק "מיהו יהודי"

עוד חזון מרחיק לכת של הרבי שלא התממש, היה קריאתו הבלתי פוסקת להקמת "חזית דתית טכנית". הרבי הבין כי פיצול הכוחות בציבור החרדי והדתי לתתי-מפלגות, קבוצות ואינטרסים צרים מחליש את כוחה של היהדות וממיט עליה חורבן ציבורי. הוא דרש שיתוף פעולה כדי להגן על צביונה היהודי של המדינה, אך מנהיגי הציבור העדיפו את הפירוד על פני האחדות.

חוסר האחדות הזה הוביל ישירות לכישלון במאבק הגדול ביותר של הרבי על זהות העם – המאבק לתיקון חוק "מיהו יהודי". הרבי זעק מקירות ליבו שיש לתקן את החוק ולקבוע כי גיור תקף הוא אך ורק גיור כהלכה. הוא הזהיר כי השארת הפרצות בחוק תפתח פתח להצפת הארץ במאות אלפי נוכרים במסווה של עולים, דבר שיוביל בהכרח להתבוללות המונית ובכך יסכן את עתידו הרוחני של עם ישראל בארצו. כיום, כאשר נתוני ההתבוללות בארץ הולכים ומאמירים, אנו מגלים כי זוהי רק תחילתה של קריסת מערכות רוחנית, וכי האזהרות של הרבי היו קריאת השכמה קריטית שפשוט זלזלנו בה.

הלקח להווה: קריאת השכמה לשמוע בקול מנהיג הדור

במלאת 32 שנים להסתלקותו, המסקנה העולה מן המציאות היא ברורה וחדה: השקפתו של הרבי מליובאוויטש צדקה בכל קנה מידה ובכל זוויות הראייה – הרוחנית, המדינית והציבורית. הגאונות שלו לא הייתה רק ביכולתו להקים אימפריה עולמית של חסד ויהדות, אלא ביכולת הייחודית שלו לרדת לעומקם של תהליכים היסטוריים ולספק לעם ישראל את התרופה עוד לפני המכה.

ההכרה בטעות העבר אינה צריכה להוביל לייאוש, אלא להפך – עליה לשמש כמנוף לתיקון. זהו הזמן להרכין ראש, להכיר בעומק דעתו וברוחב חזונו של, ולהבין כי רק דרכו התקיפה, הנחושה והמאוחדת היא הפתרון האמיתי והערובה לקיומנו. כאשר נשכיל לאמץ את משנתו הציבורית והחסידית כדרך חיים בלעדית, נצעד נכוחה ובחוסן אמוני מתוך השוקת השבורה אל עבר הגאולה האמיתית והשלמה וביאת המשיח.