עקירת הענף: האזהרה האחרונה לרבני ומשפיעי חב"ד

מאת חסיד חב"ד כואב

מפעל השליחות של כ"ק אדמו"ר מה"מ הוא הלב הפועם של דור השביעי. זהו הצבא שהרבי הקים במו ידיו – צבא של שלוחים, חסידים ואנשי מעשה שתפקידם אחד: להכין את העולם לקבלת פני משיח. אך בשנים האחרונות, תחת מסווה של "הסדרים", "מסלולים ייעודיים" והבטחות ריקות, מתחולל תהליך שקט ומסוכן שמאיים לכרות את הענף עליו יושבת חסידות חב"ד כולה. שליחת בחור חב"די לצבא אינה רק סוגיה של "ביטול תורה"; זוהי פעולה אקטיבית של עיקור התמימות החב"דית, גדיעת דור העתיד של השלוחים, והימור מסוכן על נשמתו של הבחור.

עיקור התמימות החב"דית

החסיד החב"די אינו רק אדם דתי המקיים מצוות. הוא יצירה רוחנית עדינה המורכבת מ"ביטול", מהתקשרות לרבי ומראייה רוחנית של העולם. "תמימות" בחב"ד היא לא חוסר דעת, אלא שלמות פנימית שבה המוח והלב משועבדים למטרה אחת.

כאשר בחור יוצא מהחממה של ה-770 או מהישיבה ומושלך אל כור ההיתוך הצבאי, התמימות הזו היא הקורבן הראשון. הצבא, מטבעו, הוא גוף חילוני, היררכי וכוחני. הוא מחנך להסתמכות על "כוחי ועוצם ידי". המפגש הישיר והיומיומי עם ערכים המנוגדים בתכלית לרוח החסידות יוצר שחיקה רוחנית בלתי נמנעת. בחור שמתרגל למפקד בשר ודם כסמכות עליונה, שסביבתו מלאה בשפה זרה, בתרבות זרה ובתפיסת עולם חומרית, מאבד את ה"חוש" החסידי. הוא כבר לא יוכל לחזור ולהיות אותו שליח שחי "למעלה מהעולם".

בנפשנו הדבר: המחיר הכבד ששילמו המובילים

האזהרה הזו אינה תיאורטית, והיא אינה מופנית רק ל"בחורים חלשים". ההיסטוריה הכואבת של השנים האחרונות בחב"ד רצופה בדוגמאות של משפחות מפוארות, מראשי המדברים והפעילים בקהילה, שסברו כי כוחם ומרצם יעמדו לבניהם בתוך המערכת הצבאית – וגילו שהמציאות טפחה על פניהם.

קחו לדוגמה את המקרה של עסקן חשוב, מדמויות המפתח במערך ה"משיחיסטי", אדם שכל חייו קודש למלחמה על עקרונות הרבי. למרות הלהט והמסירות בבית, שליחת בניו לצבא ועידוד המסלולים הללו לא הניבו את התוצאה לה ייחלו. התוצאות בשטח – כפי שניתן לראות אצל חלק מצאצאיו ובקרב משפחות פעילים נוספות – מוכיחות שוב ושוב: המכבש הצבאי חזק מכל חינוך. גם בבית שבו ה"יחי אדוננו" נזעק בכל רגע, הרוח הצבאית והמפגש עם הרחוב הישראלי במדים הצליחו לסדוק את התמימות ולייצר דור המשך שאינו צועד בדרך השליחות החב"דית המקורית, ובמקרים מסוימים אף התרחק מהדרך לחלוטין.

זהו תמרור אזהרה בוער לכל ראש ישיבה ומשפיע: אם "בארזים נפלה שלהבת" – אם אצל דמויות כה דומיננטיות וחדורות מטרה ראינו נסיגה רוחנית ושינוי מהותי בזהות החסידית של הילדים – מה יגידו אזובי הקיר? אין "חסינות" בצה"ל. איש לא יכול להבטיח שבנו יחזור מהשירות כפי שנכנס אליו.

הניסיון המר: חוזרים חצויים או עוזבים

הניסיון המצטבר זועק לשמיים. בחורים חב"דיים שהתגייסו חוזרים אחרת. חלקם נוטשים את דרך התורה והמצוות לחלוטין, לאחר שהסביבה הצבאית המיסה את החומות שבנו בישיבה. אך הסכנה הגדולה עוד יותר היא אלו שנשארים "חצויים". אלו הבחורים שכלפי חוץ נראים חסידים – אולי עדיין עם זקן וחליפה – אך פנימיותם נכבשה.

הם חיים בשני עולמות. הלב שלהם כבר לא בוער ב"התקשרות", המחשבה שלהם כבר לא מונחת בדא"ח. הם נהפכים לאנשים "בורגנים" עם זיקה לחב"ד, אך ללא הלהט הנדרש להקים בית של שליחות. צה"ל לא בונה שלוחים; הוא בונה אזרחים, ובחב"ד – אזרחות היא ההיפך מחיילות בצבא השם.

אזהרה למנהיגות: אל תתפתו להבטחות

הפנייה כאן היא בראש ובראשונה לרבנים, למשפיעים ובמיוחד לראשי הזרמים המשיחיסטים המנסים למצוא חן בעיני הממסד או להקל על הבחורים: אתם עוקרים את הענף עליו אתם יושבים!

הבטחות הצבא למסלולים מוגנים הן מצג שווא. הצבא הוא מכונה של כור היתוך, ומטרתו הסופית היא אחידות ישראלית, לא שימור הייחודיות החב"דית. כשאתם נותנים יד, בשתיקה או בהסכמה שבשתיקה, ללכת לצבא, אתם גוזרים כליה על מפעל השליחות. מי יפתח את בתי חב"ד בעוד עשר שנים? מי יעמוד בראש הישיבות? אם דור העתיד יושקע בטירונות ובמילואים במקום בלימוד ובהפצה, המפעל יקרוס מחוסר כוח אדם רוחני.

הרבי דרש "צבא של חסידים". צבא שבו הנשק הוא ה"תניא" והתחמושת היא אהבת ישראל. אי אפשר להחליף את הצבא של הרבי בצבא של בשר ודם ולצפות שיישאר זכר מחב"ד.

זהו קול קורא לכל מי שחב"ד יקרה ללבו: אל תתנו לבחורים ללכת לאיבוד במערכת שלא נועדה עבורם. חובתם של הרבנים והראשיים להכריז בקול ברור: בחור חב"די מקומו באוהלה של תורה ובשדה השליחות. רק כך נבטיח שיישאר זכר ממפעל השליחות האדיר של הרבי, ורק כך נזכה להעמיד דור ירא ושלם, חסידי וחדור מטרה, שיביא את הגאולה בפועל ממש.