מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש
בדור של “רוח שאינה מצויה” — אסור לרצוח ילדים עם מילים.
יש משפטים שלא משאירים סימנים על הגוף — אבל הם שורפים נשמות עד אפר.
“נו… התפוח לא נפל רחוק מהעץ…”
“אם הבן כזה, כנראה משהו בבית לא תקין…”
“בטח ההורים לא השקיעו…”
אנשים זורקים את המשפטים האלו באדישות, ממשיכים לשתות קפה, ממשיכים לחייך, ממשיכים בחיים — ולא מבינים שאולי לפני רגע הם דקרו אבא בלב, ריסקו אמא מבפנים, וקברו עוד קצת תקווה בתוך נפש של ילד.
כי מאחורי כל “בחור שנשר” יש בית שלם שמדמם בשקט.
יש אבא שיושב בלילה לבד בסלון החשוך ושואל את עצמו איפה טעה.
יש אמא שמסתירה דמעות בתוך הכרית כדי שהילדים האחרים לא ישמעו.
יש הורים שמתרוצצים בין משגיחים, מטפלים, שיחות, תפילות, תקוות ונפילות — ואז מגיע איזה “מבין גדול בחינוך”, שלא יודע אפילו אחוז אחד ממה שהם עוברים, ופוסק בקור רוח:
“התפוח לא נפל רחוק מהעץ”.
חלילה. חלילה. חלילה.
בדורות קודמים אולי היו נסיונות אחרים. אבל הדור הזה הוא דור של “רוח שאינה מצויה”. העולם השתנה. הרחוב הפך למלחמה. הטומאה לא מחכה בפינות — היא נכנסת לכיס, לחדר, לראש, לנשמה. נער בן שש־עשרה היום מתמודד עם סערות שפעם גם מבוגרים לא הכירו. הבלבול הפך לתרבות. הרעש הפך לאורח חיים. והמלחמה על כל נשמה יהודית נהייתה מלחמת עולם ממש. ולפעמים הרוח כל כך חזקה והתפוח מתנדף רחוק רחוק מהעץ...
ואז מגיע ילד שלא מצליח להחזיק. ילד שנופל. ילד שמתבלבל. ילד שמחפש את עצמו. ומה החברה עושה? במקום לעטוף — היא מסמנת. במקום לחבק — היא מרכלת. במקום להילחם עליו — היא מתרחקת ממנו.
והכי נורא? שהיא מאשימה את ההורים.
כאילו ילד הוא “תעודת זהות”.
כאילו הצלחה של ילד היא הוכחה שההורים מושלמים, והתמודדות של ילד היא הוכחה שהם נכשלו.
אבל ילדים אינם רכוש של ההורים. הם אינם גביע יוקרה חברתי. ילד הוא פיקדון שהקדוש ברוך הוא מפקיד בידיים של אבא ואמא. נשמה עם מסלול, תיקון וניסיון שרק שמים יודעים את עומקו.
יש נשמות שהדרך שלהן עוברת דרך אש.
והקדוש ברוך הוא, כביכול, מחפש בשביל הנשמות האלו הורים מיוחדים. לא הורים נוצצים — הורים חזקים. הורים שלא יזרקו. שלא יתייאשו. שלא יוותרו גם כשכל העולם מרים ידיים. הורים שיודעים להחזיק ילד גם כשהוא צורח, גם כשהוא נופל, גם כשהוא שובר את הלב.
כן. לקדוש ברוך הוא יש נוער מתמודד.
והוא מחפש עבורו בתים עם כתפיים רחבות, לב ענק, וסבלנות של אהבה.
האמון הכי גדול שהשמיים יכולים לתת להורים הוא לומר להם כביכול:
“את הנשמה הזאת אני מוסר דווקא לכם. כי אתם לא תוותרו עליה.”
אבל החברה?
במקום להצדיע להורים האלו — לעיתים דורכת עליהם.
יש אבא שמסתובב בחתונה ומרגיש שכל המבטים עליו.
יש אמא שפוחדת לצאת למכולת כי אולי שוב מישהי “תרמוז” לה משהו.
יש אחים שמתכווצים מבושה בגלל רכילות של אנשים שקוראים לעצמם “יראי שמים”.
ויש בחור אחד, נשמה אחת, ששומע הכול — וגם אם הוא שותק, בפנים הוא מתרסק לרסיסים.
כי ילד שמרגיש שאבא שלו מתבייש בו — נשבר מבפנים.
בחור שמרגיש שהקהילה מחקה אותו — מפסיק להאמין בעצמו.
ונער ששומע שמדברים על ההורים שלו בגלל ההתמודדות שלו — מתחיל לחשוב שאין לו כבר מקום בעולם.
ואז מתפלאים למה הוא מתרחק עוד יותר.
אנשים לא מבינים מה כוחן של מילים.
משפט אחד יכול להדליק נשמה.
ומשפט אחד יכול לכבות אותה לנצח.
תארו לעצמכם בחור שמנסה לקום. באמת מנסה. הוא כבר עשה צעד קטן לכיוון הטוב. ואז הוא שומע:
“עזוב… ממנו כבר לא יֵצא כלום.”
באותו רגע אפשר למחוק שנים של תקווה.
אבל אם מישהו היה עוצר אותו, מסתכל לו בעיניים ואומר:
“אני מאמין בך. גם אם נפלת — אתה לא נפילה. אתה נשמה יקרה.”
אולי כל העתיד שלו היה נראה אחרת.
ומי שמרכל — צריך לפחד.
כן, לפחד.
כי אין אדם עם ביטוח. אין בית חסין. דווקא מי שמרגיש בטוח מדי, עלול לגלות יום אחד כמה החיים מורכבים. לפעמים די בחבר אחד, רגע אחד, משבר אחד, פצע אחד — כדי שהילד הכי טוב ימצא את עצמו במקום שאף הורה לא חלם עליו.
ואז פתאום הכול נראה אחרת.
פתאום המשפטים שנזרקו על אחרים נשמעים כמו סכינים.
כשאתם רואים הורים לילד מתמודד — אל תסתכלו עליהם ברחמים. תסתכלו עליהם ביראה. אלו אנשים שנלחמים יום־יום על נשמה יהודית. בזמן שאחרים ישנים — הם בוכים. בזמן שאחרים מדברים — הם מחפשים איך להציל. בזמן שאחרים מתרחקים — הם ממשיכים לאהוב גם כשהלב שלהם נשבר.
תעריכו אותם.
כמו שמעריכים מומחים נדירים, אנשים שמחזיקים אחריות עצומה — כך צריך להסתכל עליהם. כי הם מחזיקים את הדבר הכי יקר שיש בעולם: לב של ילד יהודי שנמצא בסערה.
לא כל אחד מסוגל לזה.
לא כל אחד יודע להכיל כאב כזה בלי להישבר.
לא כל אחד יודע להמשיך לחבק ילד גם אחרי נפילות.
לא כל אחד מסוגל להילחם על בן שכבר ויתר על עצמו.
אלו לא הורים חלשים.
אלו אנשים עם נשמה ענקית.
והדור הזה?
הדור הזה לא צריך עוד שופטים.
הוא לא צריך עוד פרשנים, רכילויות ולחישות במסדרון.
הוא צריך אנשים עם לב. אנשים שיודעים שלפעמים הילד הכי “מקולקל” מבחוץ — הוא הנשמה הכי פצועה מבפנים.
וכל יהודי לפני שהוא מוציא מילה על ילד מתמודד, צריך לעצור ולשאול את עצמו:
אם זה היה הבן שלי — הייתי רוצה שידברו כך?
אם זו הייתה המשפחה שלי — הייתי עומד בזה?
והאמת?
לפעמים כל העתיד של נער תלוי במשפט אחד.
מילה אחת יכולה לקבור אותו.
ומילה אחת יכולה להציל אותו.
ובדור שבו כל כך הרבה נשמות זועקות לחום, אסור לנו להיות האנשים שמכבים אותן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.