פיקדון של קדושה – מבט חינוכי מהרב יוסף פינטו ראש המכינה היכל יצחק באשקלון
בתוככי מצוות הכהנים בפרשת השבוע, מפתיע אותנו הרש”ר הירש ביסוד חינוכי עמוק, מטלטל ומחייב – יסוד הנוגע ישירות לכל מי שנושא בתפקיד של חינוך, הוראה והשפעה: הורים, מחנכים, מורים ורבנים.
מתוך דבריו עולה תובנה יסודית: מי שנמצא בעמדת השפעה איננו “בעלים” על נשמות תלמידיו. הוא איננו מקור הקדושה שלהם, ואיננו עומד במרכז עולמם הרוחני. אדרבה – התלמיד הוא הנושא עמו את הקדושה. הוא מביא את הרצון, את החיפוש, את הכמיהה, את הפחדים, את השאלות ואת משאלת הלב להתקרב אל ה’. כל אלה הם ה“קדשים” שלו.
כשם שהכהן מקבל לידיו קודש שהוקדש על ידי ישראל, כך איש החינוך מקבל לידיו עולם פנימי חי ונושם, שהופקד אצלו על ידי תלמיד או תלמידה. והפקדה זו איננה טכנית – היא מחייבת ענווה עמוקה. על המחנך לזכור: לא אני יצרתי את נקודת הקודש הזאת, ולא לי היא שייכת; אני רק שליח לסייע לה להתברר, להתעלות ולהגיע אל ייעודה.
מכאן נגזר יחס שונה לגמרי אל התלמיד. אין מקום ליהירות רוחנית, להתנשאות או לזלזול – לא בפשטות, לא בחולשה, לא בגיל הצעיר ולא בחוסר הבשלות. גם תלמיד הנראה קטן, מבולבל או רחוק – נושא בקרבו “שם קודש”. משאלת ליבו איננה חומר גלם בידי המחנך לעצב כרצונו, אלא פיקדון קדוש שיש לגשת אליו ביראת כבוד.
מוסיף הרב פינטו, איש חינוך אמיתי ניגש אל תלמידו ככהן הניגש אל הקודש: בכובד ראש, בצניעות, בזהירות, באהבה ובתחושת כניעה מול הערך האלוקי הטמון בו. תפקידו איננו להשתמש בתלמיד כדי לבנות את מעמדו, להוכיח את כוח השפעתו או לממש את תפיסותיו האישיות; תפקידו הוא לעמוד לשירות אותה נקודת קודש שהתלמיד עצמו הביא עמו.
וזהו החיוב הגדול: כל מפגש חינוכי הוא קבלת פיקדון. ילד, נער, תלמיד ישיבה או תלמידה – הפונים אל רבם או מורתם – מוסרים משהו מעומק ליבם. מי שמקבל זאת בקלות ראש, בגסות או מתוך תחושת בעלות, עלול חלילה לחלל את אשר נמסר לידיו. אך מי שניגש בענווה, באחריות וביראה – נעשה שליח נאמן לגילוי הקדושה שכבר קיימת בלב התלמיד.
וכך כותב הרש”ר הירש בפירושו (ויקרא כ”ב, ג’):
“פעמים אחדות נאמר בפרק זה על הקדשים: ‘קדשי בני ישראל… אשר הם מקדישים לי’, ‘אשר יקדישו בני ישראל’.
אם אין אנו טועים, הרי כאן אזהרה לכהנים לבל ישגו ביהירות רוחנית: אל יראו עצמם כנושאים העיקריים של המקדש, ואל יתייחסו בזלזול אל הזרים ההדיוטות.
הנה הזרים מוסרים את קדשיהם לידי הכהן; והכהן, כפי שאומרים, מספק את צורכי נשמתם – ואת צורכי גופו שלו – והרי הוא משמש בקודש בלא רוח של קדושה.
משום כך נאמר כאן לכהני ישראל: המקדש כולו, וכל קדשי המקדש – להוציא קרבנות הכהנים – נתקדשו רק בכוח רצונם של הזרים. כלל ישראל, או היחידים שבישראל, הקדישו אותם לה’; ושעה שהכהן מקריב קרבנות ציבור או קרבנות יחיד, הרי הוא מגשים מחשבת קודש שבלב הישראלים.
ואם לא טעינו בתפיסתנו את ‘ולא יחללו את שם קדשי’, הרי הקדשים של אחרון הישראלים אינם אלא בבחינת שם קודש; הם שם ה’, שנכתב בידי אדם מישראל.
הכהן קיבל לידיו חפץ קודש המיועד לבטא בחינה אלוהית; והחפץ קיבל את ייעודו בכוח מחשבתו ורצונו של אדם מישראל. על הכהן לטפל בו בכל הכניעה, הצניעות וכובד הראש הראויים לשם ה’ – לכל שם קודש.”
לסיום אומר הרב פינטו מתוך משנתו של מרן ראש ישיבת יצחק ירנן וראש מוסדות חניכי הישיבות הרב יצחק ברדא שליט״א ובפיקוחו של הרב איתמר לופס - דברים אלו אינם רק פירוש לפרשה – הם קריאה עמוקה לכל איש חינוך: לזכור שהשפעה אמיתית איננה שליטה, אלא שליחות. לא יצירה יש מאין – אלא ליווי של קדושה שכבר קיימת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.