שבירת הלוחות: כיצד כור ההיתוך הצבאי מנפץ את לוחות הברית של הצעיר החרדי
אהרן
שלם מומחה למדעי החברה בישראל
צבא
הגנה לישראל, המוגדר כ"כור ההיתוך" של החברה הישראלית, מהווה עבור הבחור
החרדי והיהודי שומר המצוות שדה קרב רוחני קשה ומורכב. אין המדובר רק במאבק על קיום
מצוות מעשיות כגון כשרות או תפילה, אלא במלחמה עמוקה בהרבה: המלחמה על הנפש, על
השפה, ועל סולם הערכים המעצב את דמותו של היהודי. בדיוק כפי שמשה רבינו שבר את
הלוחות למרגלות העגל, נראה כי השירות הצבאי מבקש לשבר את הלוחות הרוחניים שעליהם
התחנך הצעיר, ולהחליפם בלוחות של כוח וחומריות.
כאשר
בחור ישיבה או צעיר דתי המורגל באווירה של תורה וקדושה נכנס בשערי הבסיס, הוא נתקל
במערכת שערכיה המוחלטים עומדים בסתירה חזיתית לעולמו הפנימי. השפה הצבאית היא שפה
של כוח ושל "כוחי ועוצם ידי". החשיבה משתנה; במקום לראות בהשגחה העליונה
את מנוע המציאות, המבט מוסט אל עבר היכולת הטכנולוגית, המיומנות הקרבית והמשמעת
האנושית. האמונה, שהיא עדינה וזקוקה לטיפוח מתמיד, עלולה לדעוך תחת המכבש הדורסני
של חיי השגרה הצבאיים, שבהם הרוח נדחקת מפני צורכי המערכת.
אחת
התופעות המטרידות ביותר היא הניסיון לשנות את סדרי העדיפויות של המשרת. הצבא משקיע
מאמצים כבירים כדי ליצור הזדהות עמוקה בין החייל למדיו ולנשקו. הנשק הופך מסמל של
הגנה בלית ברירה למושא של גאווה, לעיתים אף לסוג של פולחן. ההוראה הניתנת לחיילים
חרדים להגיע עם נשקם לבתי הכנסת, כפי שניתן לראות לעיתים בריכוזים חרדיים ובבתי
חב"ד, אינה רק עניין ביטחוני טכני. יש בה מסר סמוי אך עוצמתי: הכוח הפיזי
נוכח גם במקום הקדוש ביותר. הניסיון להציב את הברזל והאש לצד ספר התורה נועד לטשטש
את הגבולות, לגרום לצעיר להרגיש שהנשק הוא מקור כוחו האמיתי, ובכך להחליש את התלות
הרוחנית בבורא עולם.
המפקדים
במערכת, גם אם אינם עושים זאת בזדון גלוי בכל פעם, מייצגים תרבות המזלזלת באורח
החיים היהודי השורשי. עבור המערכת הצבאית, הדת היא "צרכים" שיש לספק –
כמו אוכל או שינה – ולא תכלית החיים. היחס למצוות הוא כאל הפרעה ללוח זמנים,
והתחושה שמועברת לחייל היא שעיקר חשיבותו נובעת מהיותו בורג במכונה המלחמתית.
חלושי אופי עלולים להתפתות לדימוי ה"גיבור" שהצבא מציע, ולהחליף את
גאוות היחידה הרוחנית של "אשרינו מה טוב חלקנו" בגאווה זולה של סמלים
ויחידות.
יתרה
מכך, הצבא משמש ככלי מרכזי במדיניות של חילון. המדינה הדמוקרטית-חילונית רואה בצבא
מכשיר לשינוי פני האוכלוסייה, ל"נרמול" הציבור החרדי ולהפיכתו לחלק
מהמרקם המערבי-ליברלי. בתוך הבסיסים, נחשף המשרת לתרבות דיבור ירודה ולנורמות
התנהגות שזרות לחלוטין ליהדות. מקרים של ירידה רוחנית תלולה, זלזול מופגן במצוות
ואימוץ אורחות חיים קלוקלים הם חיזיון נפוץ בקרב מי שאינם חסונים מספיק ברוחם.
המערכת מכוונת לכך שהחייל יצא מהשירות כשהוא "ישראלי" יותר
ו"יהודי" פחות, כשהקשר שלו למסורת אבותיו הפך לעניין טקסי בלבד, נטול
עומק ומחויבות.
השירות
הצבאי פועל כסוכן של שינוי פסיכולוגי. הוא מנתק את הבחור מהחממה התורנית, מהרבנים
ומהסביבה המגינה, ומשליך אותו לסביבה שבה הרוחניות היא נטל. אותם חיילים שנשלחים
חזרה לקהילותיהם כ"שגרירים" של המערכת, מנסים להשפיע על חבריהם ולהראות
להם את ה"זוהר" שבנשק ובמדים, מבלי להבין שהם משמשים כלי שרת בידי מערכת
שרוצה למחוק את ייחודם הרוחני.
הנזק שגורם השירות הצבאי לנפשו של היהודי המאמין הוא רב-שכבתי. הוא מתחיל בשפה ובתפיסת העולם, ממשיך בזלזול מעשי במצוות, ומגיע עד לשינוי זהות עמוק. אל מול הניסיונות לחלן ולטשטש את מסורת ישראל באמצעות כוח וסמלים חיצוניים, מוטלת החובה להבין את גודל הסכנה ולשמור מכל משמר על פך השמן הטהור של החינוך היהודי המקורי, שאינו זקוק למדים או לנשק כדי להוכיח את ערכו. בחג מתן תורה זה, עלינו לזכור כי הלוחות נשברו כאשר העם חיפש תחליפים גשמיים לאמונה – והשירות הצבאי במתכונתו הנוכחית הוא בדיוק התחליף המאיים הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.