*מפרט וביטוח: סממנים של משבר השידוכים*
אני רוצה לדבר איתכם על משהו שכואב לכולנו באמת –
ה"שידוך קריזיס". (Shidduch Crisis) המציאות הזאת, שיש כל כך הרבה בחורים
ובחורות פשוט מדהימים שלא מוצאים את הזיווג שלהם. וזה לא שמשהו אצלם לא בסדר, ממש
לא. הלב פשוט נשבר לראות את המאמצים שהם משקיעים, יוצאים לעוד פגישה ועוד אחת,
מנסים בכל הכוח. פעם הוא רוצה והיא לא, פעם היא רוצה והוא לא, וזה נגמר בעוד אכזבה
ועוד פגישה שלא הגיעה לשום מקום. שאלתם את עצמכם פעם למה זה קורה? לדעתי, אחת
הסיבות היא שאנחנו פשוט חיים בדור של "מפרטים טכניים".
היום הרי הכל אפשר לקנות לפי מפרט מדויק. רכב עם
רשימת תוספות, כוס קפה בבית קפה עם הגדרות של חום ומתיקות בדיוק כמו שאנחנו
אוהבים. התרגלנו שכל דבר בחיים צריך לעבוד לפי מה שאנחנו חוככים בדעתנו, לפי מה
שאנחנו רוצים ומדמיינים באותו רגע. אבל מה לעשות שבן אדם הוא לא מוצר? הורים
וצעירים מגיעים היום לשידוכים עם "צ'ק ליסט" כל כך נוקשה, שפשוט אי אפשר
לעמוד בו. אף אחד לא יכול לחיות לפי המפרט של מישהו אחר. וחוץ מזה, אנחנו דור
שמחפש "ביטוח" על כל דבר. אנחנו רוצים אלף אחוז אחריות שהכל יהיה מושלם,
מחפשים ערבויות על התקווה שלנו, ושוכחים ששידוך הוא לא עסקה שסוגרים – הוא בנייה
שמתחילה.
תסתכלו בפרשת השבוע שקראנו, "אחרי
מות". כתוב שם: "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן...
וַיָּמֻתוּ" (ויקרא ט"ז, א'). למה הכפילות הזאת,
"וימותו"? הדעת זקנים מבעלי התוספות [וימותו, לפי שהיו הרבה
בתולות נאות יושבות עגומות וממתינות להם, והיו אומרים: אחי אבינו מלך, אבינו כהן
גדול, אחי אמנו נשיא, ואנו סגני כהונה, איזו אשה הוגנת לנו] מביא הסבר שצריך
להרעיד אותנו. הוא אומר שהם מתו פשוט כי אף אחת לא הייתה מספיק טובה בשבילם. הם היו
כל כך גאים במפרט העצמי שלהם – הבנים של הכהן הגדול, האחיינים של המלך – שהם פסלו
כל אחת. "איזו אישה הוגנת לנו?" הם שאלו. בגלל הגאווה הזאת הם מתו בלי
המשכיות. זה הלקח הכי גדול בשבילנו. אי אפשר לבקש "יותר מדי", אי אפשר
להסתכל רק על מעמד ודרישות. חייבים להשאיר מקום לאלוקים, כי הקדוש ברוך הוא הוא זה
שמזווג זיווגים, ואנחנו חייבים לתת לו להיכנס לתוך השיקולים שלנו. יש אימרה ידועה
ביידיש: "אַלץ ביי איינעם איז נישט דאָ ביי קיינעם" – הכל אצל
אדם אחד, לא קיים אצל אף אחד. אין אדם שיש בו את כל המעלות והמפרטים כולם ביחד.
בל"ג בעומר אנחנו מוצאים את התרופה האמיתית
למשבר הזה. הגמרא (יבמות סב ע"ב) [שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו
לרבי עקיבא... וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה] מספרת שתלמידי רבי
עקיבא מתו כי הם לא נהגו כבוד זה בזה. המאירי כותב [קבלה ביד הגאונים שביום
ל"ג בעומר פסקה המיתה] שבל"ג בעומר המגפה הזאת נעצרה. ואני אומר לכם –
המגפה של ה"שידוך קריזיס" (Shidduch Crisis) תיעצר רק כשנפסיק לשפוט. לתת כבוד זה לראות
את הנשמה, לא את רשימת הנתונים. המגפה הזאת תיגמר כשנפסיק להסתכל על קורות חיים
ונתונים יבשים, ונתחיל לראות את האדם האמיתי שיושב מולנו.
ועוד משהו שחשוב לזכור: שידוך הוא ניצוץ, לא
מדורה מוכנה מראש. בל"ג בעומר מדליקים מדורות ענק, אבל כל אש כזאת התחילה
מניצוץ קטן ושברירי. הטעות שלנו היא שאנחנו מחפשים "ביטוח". אנחנו רוצים
להרגיש את החום של 50 שנות נישואין כבר בפגישה הראשונ~ ;ה
הבני יששכר [גילוי האור הגנוז] מסביר שביום הזה מגלים את ה"אור
הגנוז" – אותו אור רוחני שמאפשר לראות מעבר לחיצוניות היבשה. הוא מלמד אותנו
שקשר הוא לא דבר שמוצאים כשהוא כבר מוכן, קשר הוא דבר שבונים. האור האמיתי
של בן הזוג לא גלוי על ההתחלה, הוא נסתר בתוך האישיות. אם נחפש את
ה"מדורה" הבוערת כבר בפגישה הראשונה, אנחנו עלולים לפספס את הניצוץ
– את אותה נקודת חיבור פנימית בערכים ובמידות. אם יש ניצוץ כזה, תנו לזה סיכוי!
האש הגדולה והחום של הבית ייבנו יחד לאורך החיים, לבנה אחרי לבנה.
תראו את רבי עקיבא. אחרי שהעולם שלו נחרב והיה
"שמם", הוא לא הרים ידיים. הוא הלך לדרום והתחיל מחדש עם חמישה תלמידים
בלבד (יבמות סב ע"ב) [והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו
שבדרום ושנאה להם]. לא היו לו ערבויות, הייתה לו אמונה. וזה המסר לכל מי שמחכה
הרבה זמן – פגישה אחת חדשה, הצעה אחת כנה, יכולה לבנות עולם שלם. הרי נישואין זה
בנייה משותפת, לא מציאת מוצר לפי מפרט. אפילו בשולחן ערוך [סימן תצ"ג
סעיף ב': ובל"ג בעומר עצמו מותר] שזהו היום שבו ה"לא" הופך
ל"כן" והבנייה מתחילה.
להורים ולצעירים אני רוצה לומר: תעזבו רגע את המפרטים של הבית קפה. תפסיקו לחפש מוצר מושלם ותחפשו בן אדם שאפשר לצמוח איתו. תנו הזדמנות לפגישה אמיתית, לא לקריאת דפים. ולכל הקהילה והקוראים שלי – תהיו אתם הניצוץ. אל תעמדו מהצד. תרימו טלפון, תציעו שם. כל אחד מאיתנו יכול להיות זה שמדליק את האור בבית יהודי חדש. ברגע שנפסיק לבדוק מפרטים ונתחיל לתת כבוד, אנחנו נזכה לראות את האור הגנוז בתוך הבתים שלנו. בואו נדליק השנה אש אמיתית, אש של בניין עדי עד.
*הרב אליעזר שמחה ווייס*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.