הבר מצוה בסרט ויזניץ התפצלה אחת בבני ברק ואחת בחיפה שהסתיימה בנטישת האדמו"ר

 

מאת סערעטער

שמחה שבורה, פרצוף חמוץ וחרם שלא נגמר”: הסאגה המביכה של בר המצווה בסערט ויזניץ

אתמול, התקיימה בר המצוה של נכד האדמורי"ם מסערט וויזניץ מרכז. הבחור משה יהושע, הינו בנו של הרב ברוך, בנו בכורו של האדמו"ר מסערט וחתנו של האדמו"ר מויז'ניץ מרכז.

כזכור. בחתונה האחרונה פיצץ האדמו"ר מסערט את אירוע החתונה, כביכול בשם קנאות דקדושה שאחזה בו, והחרמה גורפת שאסר על חסידיו כל מגע עם מחותנו האדמו"ר מויז'ניץ מרכז. 

לקראת הבר מצוה הנוכחית,  ניסו להעמיד פנים ש”הכול בסדר” ושוב זה התפוצץ בפנים כמו בלון גז מדולל. אחרי שהסבא האדמו”ר מסערט ויזניץ החרים את הסבא האדמו”ר מוויז’ניץ, אסר עליו להגיע לחיפה והפך כל אירוע משפחתי לפוטנציאל מלחמת עולם.

עסקני סערט קיבלו הוראה להחרים ולהפריד. לפיכך נערכו 2 בר מצוות לחתן אחד, הבר מצווה הראשונה התקיימה בבני ברק, אצל הסבא האדמו”ר מוויז’ניץ – דווקא שם, על אף התדמית הקשה והמתוחה ברחוב בתקופה ההיא. ובכל זאת, האווירה הייתה בדיוק מה שצריך להיות בשמחת מצווה: משפחתית חמה, מלאת אהבה אמיתית, חיבוקים כנים, ריקודים בלי פוזות ובלי דרמות, שמחה מרוממת שממלאת את הלב. אנשים הרגישו בבית, שמחו בלב שלם, בלי מסכות ובלי חשבונות.

לעומת זאת בבר מצוה השניה שהתקיימה אמש אצל הסבא מסערט בחיפה, סערו הרוחות, הסבא מסערט  לעולם לא נרגע, ערכו אירוע קצר ומתוח, האדמו"ר מסערט סירב לקבל מזל טוב מהחסידים ונטש בזעם את האירוע.

עכשיו, חסידיו תמהים בקול רם, מדןע בכל שמחה הוא מוצא תירוץ חדש להרוס, לקלקל, להפוך את הכול למריר. הפעם יצאו דוברי החסידות – אותם פוליטרוקים במדים – והסבירו בקול רם ומתנשא: האדמו”ר “לא הרגיש בנוח” עם אחד המשתתפים, מ. י. מרמורשטיין. אותו ציוה להרחיק מפני שדיבר סרה בחיליש אביו ש הופך הניידות בבני ברק, בגלל זה, כביכול, לא יכול היה לשמוח. כן, בדיוק. אדם אחד מהקהל – והנה, כל השמחה מתבטלת. כאילו מדובר באיזה וירוס קטלני ולא בסתם אורח.

והשאלה שכולם שואלים, בצדק ובצעקה: איפה רחמי האב? איפה החמלה? איפה הדאגה לנכד, למשפחה, לשמחת מצווה? זה הדוגמה שהציבור מקבל מסערט ויזניץ – דוגמה מצמררת של איך אפשר להרוס הכול בשם “מנהיגות רוחנית”.

והאמת, כמו תמיד, צפה ועולה כמו שמן על מים מזוהמים: חיליק (או חיליש, תלוי את מי שואלים) מתרברב בפני חבריו: “הצלחתי להרוס! הצלחתי לקלקל את השמחה!” הוא אסר על אשתו ועל ילדיו להשתתף, המציא סיפור הזוי בטענה “צעקו עליה ברחוב בשבת” – דבר שלא היה ולא נברא – רק כדי להעלות את חמת אביו ולגרור אותו שוב למלחמה חדשה. שמזמן לא היה ….

מוזר עד כאב: איך אדמו”ר נגרר שוב ושוב אחרי פרשיות כאלה? פרשיה אחרי פרשיה, דרמה אחרי דרמה. לא די שהוא לא מצליח לקדם את חיליק לשום מקום משמעותי – הוא הורס לעצמו את כל הדימוי המועט שעוד נשאר לקומץ החסידים הנאמנים. כל פעם מחדש הוא בוחר בצד הלא נכון, מתעקש על קטנוניות במקום על גדלות, על שנאה במקום על אהבה.

בקיצור: בר מצווה אמור להיות שמחת מצווה. בסערט ויזניץ הוא הפך לתחרות “מי יצליח להרוס יותר”. והזוכה הגדול? כנראה אף אחד. חוץ אולי מהפרצוף החמוץ הקבוע, שכבר הפך לאייקון של חסידות ששכחה מהי שמחה אמיתית.

זקני סערט שזוכרים את האדמורי"ם הקודמים, בעל המקור ברוך והחכמת אליעזר, מייחלים להתפכחות מהירה בטרם שצעירי הצאן ינטשו