חנוכה לימד אותי שאור לא כובשים בכוח. לא שורפים חושך בצעקות. חושך לא נבהל מרעש, הוא רק מתעבה. אור עובד אחרת. הוא שקט, עקשן, מדויק. הוא צריך מקום. הוא צריך זמן. ובעיקר – הוא צריך מישהו שמוכן להיות שם גם כשלא רואים תוצאות.
בעולם החינוכי אוהבים תוצאות. אוהבים גרפים, הצלחות, “התקדמות”. אבל הנוער שאני פוגש לא מחפש תוצאה – הוא מחפש נוכחות. מישהו שלא ממהר לתקן אותו, אלא מוכן לפגוש אותו. מישהו שלא נבהל מהבלגן, מהסתירות, מהנפילות. חנוכה מזכיר לי שהאור האמיתי לא מתחיל בשמונה נרות – הוא מתחיל בנר אחד. לבד. קטן. כמעט חסר משמעות. ורק מי שמאמין באור, מדליק נר אחד בלי לדעת אם יהיה מחר שני.
והאמת העמוקה היא שהנס לא היה רק שהשמן הספיק לשמונה ימים – אלא שהדליקו בכלל. הרי מבחינה רציונלית לא היה בזה שום היגיון: פך אחד, יום אחד של אור, אפס סיכוי להמשך. ואף על פי כן – הם הדליקו. לא חיכו לשלמות, לא חיכו לפתרון מלא, לא אמרו “כשיהיה מספיק – נתחיל”. הם בחרו להתחיל מתוך חוסר סיכוי. וזה בדיוק הנס: האומץ להדליק כשאין הבטחה למחר. האמונה שנר של היום ראוי להדלקה גם אם מחר עוד לא ברור. וברגע הזה, שבו אדם בוחר באור למרות חוסר הסיכוי – שם מתחילים ניסים.
לפעמים זה שיחה בשתיים בלילה. לא שיחה חינוכית, לא “בירור דרך”, אלא שיחה פשוטה: איפה אתה? כואב לך? אתה לבד? לפעמים זה מישהו אחד שמאמין בנער כשכולם כבר ויתרו עליו: ההורים מיואשים, המערכת עייפה, הסביבה מסמנת אותו כ”בעיה”. ולפעמים זה הדבר הכי קשה – לא לכבות את הנר שכבר נדלק. לא להיבהל כשהאור רועד, כשהנער שוב נופל, שוב מתבלבל. לא לומר: “זה לא עובד”. כי אור אמיתי תמיד רועד בהתחלה.
היוונים רצו שלמות. סדר. אידיאל. עולם נקי מסדקים. הם לא סבלו חוסר התאמה, מורכבות, שבר. ולכן הם טימאו את השמנים – לא שברו את המנורה, אלא פגעו בטהרה. בנקיות הפנימית. זה בדיוק מה שקורה לנערים רבים: לא שוברים אותם פיזית, אלא מטמאים את האמון שלהם. גורמים להם להרגיש שהם “לא מספיק”, “לא מתאימים”, “בעיה שצריך לפתור”.
וחנוכה הוא גם זמן משפחה. זמן שבו הבית אמור להיות המקום הבטוח ביותר. שולחן אחד, נרות, שירים, סופגניות – ובעיקר מסר שקט וברור: לא מעיפים ילד מהבית. לא בגלל בלבול, לא בגלל נפילה, לא בגלל בושה. גם כשקשה, גם כשכואב, גם כשלא מבינים – הבית נשאר פתוח. כי ילד בלי בית הוא חושך מסוכן. והמשפחה, גם אם היא סדוקה, יכולה להיות המנורה שמחזיקה את האור. לפעמים עצם הידיעה שיש לאן לחזור מצילה יותר מאלף שיחות טיפוליות.
יש משהו עמוק במנהג לשבת ליד הנרות. לא עושים איתם כלום. לא משתמשים. לא מנצלים. רק יושבים. נוכחים. זה אולי השיעור הכי גדול בעבודה עם נוער: לפעמים התפקיד שלי הוא לא “לעשות”, אלא להיות. לשבת ליד האור של הנער, גם אם הוא חלש. לא לקחת ממנו, לא להפעיל עליו, לא להפוך אותו לכלי חינוכי. רק לשמור שלא יכבה.
וברכה. אנחנו מברכים על ההדלקה. גם כשיש רק נר אחד. גם כשעוד יש הרבה חושך. הברכה היא הצהרה של אמון: אני מאמין שהאור הזה שווה ברכה. שהוא אמיתי. שהוא נס. גם אם אחרים לא רואים. גם אם זה נראה קטן מדי.
חנוכה מזכיר לי כל שנה מחדש: לא צריך הרבה אור כדי לנצח הרבה חושך. צריך מישהו אחד שיסכים להדליק. מישהו שיסכים להאמין. מישהו שיישאר ליד הנרות גם כשקר, גם כששקט, גם כשאין מחיאות כפיים. ובעולם של נוער פצוע, זה אולי הנס הכי גדול שיש.
שנזכה תמיד להאיר מתוך החשיכה.
אברהם מנחם אייזנבאך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.