רגעי השבוע - פרשת ויגש

 

רגעי השבוע - פרשת ויגש

 

הנשמה המיוחדת שירדה השבוע לעולם להורים מדהימים / גילוי יוצר הניגון המפורסם של חג הספרים / שירת הברבור של ותיק הסופרים והחוקרים / סקירה מתומצת של י"ב תוכניות מצילי חיים

 

 

א. האמנתי כי אדבר 

 

טלפנתי להודות לו על ההזמנה שהגיעה בתיבת הדואר לביתי. אומנם חודשיים חלפו כבר מהחתונה שנערכה לאחד מצאצאיו, אך מנהג יפה ראיתי בבית הוריי שיחיו, להשתדל להודיע לשולח על קבלת ההזמנה. הרי האיש טרח להדביק בול, לרשום את הכתובת, וכאן בבן-דודי שהשתדל במיוחד לשגר זאת עד לרוסיה הרחוקה, מה גם שהוא הוסיף כמה מילים בעטו. ואם לא זכיתי להשתתף פיזית בשמחה שערך, לפחות אשלח לו את ברכתי, כי ברכה טובה בכל זמן, גם בחלוף זמן מה מהחתונה. 

 

הוא מצדו שמח לשמוע, ומעדכן אותי כי מגיע לו עוד מזל טוב: "אתמול נולדה לנו בת, עם נשמה גבוהה" - אמר לי בשמחה רבה. הבנתי והשתוממתי.

 

אחד הרגעים הדרמטיים בפרשתנו - פרשת 'ויגש', הוא בתיאור המעמד המדהים, כאשר יוסף הצדיק היושב על כסא ה'משנה למלך' מצרים, נפגש סוף-סוף עם אביו יעקב אבינו לאחר 22 שנים. האחד נופל על כתפיו של השני, יוסף בוכה, ואילו יעקב במעמד זה בוחר לקרוא קריאת שמע!

 

ורבו המפרשים להסביר מה קורה פה?! אם זה זמן קריאת שמע, מדוע יוסף לא קורא? ואם שעה רגילה זו, מדוע יעקב כן קורא זאת דווקא כעת?

 

הסבר מעניין שמעתי פעם, שיעקב אבינו חילק כביכול את אהבתו בין הקב"ה לבנו עד הגיעו לגיל 17, שמאז לא ראוהו, ובכל אותן 22 שנים שנעלם ממנו, אהבתו הייתה רק לה' יתברך. כעת שבנו חוזר, יעקב מנצל עוד הזדמנות להביע את אהבתו השלמה כל כולה לבורא עולם - ועושה זאת באמצעות קריאת שמע, בה אומרים 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך'.

 

במילים פשוטות, אך מתוך אמונה יוקדת, מספר בן-דודי היקר על הבת שנולדה להם השבוע, ילדה עם 'תסמונת'. כאמור, הוא ואשתו כבר מחתנים ילדים, והם שמחים גם כעת עם המתנה המיוחדת שהביא להם הקב"ה. "נגדל אותה כמו את כולם, את כל הילדים שלנו" - הוא אומר לי בגבורה עילאית.

 

סיימתי את השיחה, ישבתי מהורהר על זוג הורים שלמרות ההתמודדות הגדולה שנחתה עליהם, הם בוחרים לאהוב כעת את הקב"ה עוד יותר. אין להם שאלות מדוע ולמה. אין להם טענות איך וכמה. יש להם אהבה גדולה למי שהביא להם את הבת המיוחדת, ובאמצעותה הם יראו לה' עוד יותר כמה הם אוהבים אותו.

 

ביום שלישי הקרוב חל צום 'עשרה בטבת' - הראשון מבין ארבע תעניות על חורבן בית המקדש. ביום זה החל המצור של מלך בבל נבוכדנאצר על ירושלים, וכעבור שנתיים נחרבה ירושלים ונשרף בית המקדש הראשון. צום זה, הוא חמור וחשוב, והאבודרהם, שהיה אחד מגדולי הראשונים, כותב, כי אילו היה נופל בשבת, היו צריכים לצום, והצום לא היה נדחה ליום ראשון כמו צום ׳תשעה באב׳ שאם חל בשבת - הוא נדחה ליום ראשון. 

 

בזכות אמונתם המופלאה של הורים כאלו, נזכה בוודאי כבר השנה לגאולה השלמה ובניית בית המקדש השלישי במהרה בימינו!

 

 

ב. דידן דהספרים נצח

 

"בעת ביקורי הקודם בארץ הקודש, פגשתי בירושלים באיש שסיפר לי, כי בשנת תשל"ה שהה ב'יחידות' אצל הרבי. בתוך הדברים, שאל אותו הרבי: האיבר החשוב באדם הוא הרי הלב. הזוהר אומר "ליבא פליג לכל שייפין" - הלב משפיע דם וחיוּת לכל האברים כולם, והרי "נפש הבשר בדם היא". 

 

אך מקומו של הלב - בצד שמאל. והדבר תמוה, שהרי צד ימין חשוב יותר: "ימין ה' רוממה"; וגם חז"ל אמרו "כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין". אם כן, מדוע ברא ה' את הלב בצד שמאל?

 

האיש לא ענה, וחיכה למענה הרבי שאכן ענה לו: "הלב למעשה כן ממוקם בצד ימין! - מימינו של האדם העומד מולנו. הלב ניתן לנו בשביל שנחוש את צערו של אדם אחר הניצב לפנינו".

 

זה היה אמש, מוצאי חג הספרים - ה' בטבת, בהתוועדות החסידית שנערכה בהיכל בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה", בראשה ישב הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א שסיפר על המפגש עם היהודי בירושלים, ושיתף את הקהל מעט מהאווירה שהייתה אז, לפני כארבעים שנה ב"משפט הספרים" המפורסם שהתחולל בחצר הרבי. 

 

הציבור שר את המנון החג על המילים "דידן נצח", והרב שליט"א סיפר על חלקו בניגון מפורסם זה: 

 

"במהלך אותה שנה, דיבר הרבי רבות על הצורך להוסיף בשמחה. למרות שהרבי לא קישר זאת ישירות, היה מובן לכולם שזה קשור למשפט. כמה מהבחורים החליטו שצריכים להוסיף בשמחה, והיה ברור לכולם שכאשר הרבי דורש להוסיף בשמחה, הכוונה היא גם כפשוטו: לרקוד ריקודי שמחה. וכך, מפעם לפעם היינו, כמה בחורים, נכנסים ל-‏770 ופורצים בריקוד של שמחה.

 

במהלך כינוס השלוחים תשמ"ו הרימו על הכתפיים את סבא של זוגתי לעתיד, הרה"ח ר' שלום פוזנר. הוא זעק "דידן נצח", וכל השלוחים אחריו. מאז, החלו להשתמש במטבע לשון זו כאיחול שננצח במשפט.

 

בהמשך לזה, שבוע-שבועיים אחר-כך, באחד הריקודים הספונטאניים שלנו ב-‏770, ניגנו את הניגון המוכר כיום כ"דידן נצח", שאז היה ניגון ללא מילים - והכנסתי את המילים "דידן נצח" לתוך הניגון. זה התאים מאוד לקצב, ומאז זה הפך להיות הניגון של "דידן נצח"".

 

הרב שליט"א הכניס את כולנו לפרטים רבים של אותם ימים, דבריו הכואבים של הרבי והתעוררות החסידים באותה תקופה: "בכל יום בשעה שש בבוקר אמרנו את כל ספר תהילים, כי כולם היו מודאגים וזה מה שיכולנו לעשות. כבר בחמש וחצי או שש בבוקר "770" היה מלא. כולם היו שם, אפילו המזכיר של הרבי הגיע לקרוא איתנו תהילים".

 

אחר כך הרבי אמר בפארבריינגען שלא משנה מה אומרים - מה שחשוב זו השמחה. השמחה היא מקור הניצחון. כשהגיע אכן הניצחון והייתה התוועדות גדולה, המילים "דידן נצח" הדהדו לכולם בראש. אנחנו חשבנו שאנחנו ניצחנו, אבל הרבי אמר: "דידן נצח" - זה לא שאנחנו ניצחנו, הספרים ניצחו. זהו ניצחון הספרים. והרבי תבע ללמוד וללמוד. לרכוש ספרים וללמוד כמה שיותר. כי רק באמצעות לימוד אפשר לחיות באמת".

 

הרב שליט"א ציטט מתוך פרשת השבוע. "יוסף הצדיק לאחר שמתגלה לאֶחיו הוא שואל אותם: "העוד אבי חי?". והשאלה היא על עצם השאלה שלו. כי הרי כל הזמן דיברו על האבא. אלא שיוסף שאל: האם אחרי 22 שנים של סבל, "העוד אבי חי" - האם יש לו חיות? חיים צריכים להיות עם עונג, אנרגיה ושמחה. וזה קורה כשאנחנו באים לבית הכנסת, אבל זה צריך להיות עם אנרגיה עצומה ושמחה רבה, כמו כשיוסף שומע ש"יעקב אבינו לא מת", הכוונה היא שהוא עדיין חי, עם אותה חיות ותורה שלמד לפני 22 שנה". 

 

"אין דרך קלה. צריך לעמול, ללמוד ולקבל את זה. זה צריך לתת לך חיים. אם אתה לא רוקד, לא לומד בשמחה, אם אין לך התלהבות כשאתה מניח תפילין או נותן צדקה - משהו חסר. כל דבר הוא עבודת השם - אכילה, שינה, ואפילו אימון בחדר כושר צריך להיעשות בהתלהבות כחלק מעבודת השם. הכל צריך להיעשות עם חיות"!

 

 

ג. ולבנימין אמר

 

זה התחיל ברמזים, ובסוף הוא הודיע לי: אני עוזב את עיתון הבית שלי. אמש לקראת חצות שלח לי את מאמר הפרידה שלו. 

 

כאשר התחיל הרבי הצמח צדק לכתוב בענייני נגלה וחסידות, אמר לו סבו האדמו"ר הזקן: "וקנה לך חבר", וְקָנֶה (קו"ף בקמץ, נו"ן בסגול) - לשון קולמוס - לך חבר.

 

הוא ראה בי חבר טוב, אך זה אני שזכיתי במשך שנים רבות להיות תלמידו של ותיק הסופרים והחוקרים החרדים בדורנו, ר׳ בנימין קלוגר היקר. בכל יום ממש במשך שנים רבות, אנו מתכתבים ועומדים בקשר רציף. לבו ונפשו עם שלוחי הרבי בכל העולם, ועם רוסיה בפרט. הוא היה מראשוני המפרסמים על הפעילות כאן, והשתדל בכל כעת לתת כבוד וביטוי לפריחת יהדות רוסיה. 

 

ביקרתי אצלו לא פעם, הוא מכוון ומדריך בחפץ לב, עונה ומשתף בכל נושא, ספרא רבה רבות בשנים. בעל ידע רב עצום בתחום ההיסטוריה הירושלמית, הוציא לאור ספרים רבים, שההיסטוריה היהודית חקוקה בתוכה לדורות. ספריו הדוקומנטאריים על ירושלים יהיו חקוקים על שמו ימים, שנים ודורות.

 

בעיתון החרדי "המודיע" הוא כותב את מאמרו השבועי המרתק, שגרם לקוראים רבים להתחיל לקרוא את העיתון מהעמודים האחרונים - שם מופיע בקביעות המאמר שלו. היום, לצדו, מאמר פרידה מפתיע, עם הכותרת: "עט לכל עת".

 

וכך הוא פותח את דבריו האחרונים, שאני בטוח שרבים מאוד מתקשים לקרוא את המילים: "אלו מילות פרידה. מילים שאני ממען אליכם, הקוראים, שליוויתם את כתיבתי מעל יובל שנות עבודה עיתונאית, ש'המודיע' היה בעבורי בית למילותיי, במה שיש לה ההשפעה הגדולה ביותר כיום בציבור יראי השם...

 

למעלה מיובל שנים אני כותב במשרה מלאה, כתבתי יום ולילה, מסביב לשעון, בתחומים שונים. בין השאר נסעתי מיד לאחר המהפכה השלטונית בשנת תש"ן לבקר את היהודים שנותרו לפליטה במדינות שונות בברית המועצות לשעבר, ולארכיונים בגרמניה שלאחר השואה, לאין ספור משימות עיתונאיות. עשיתי זאת, על כל הקשיים הכרוכים בכך, כי ראיתי בכך לא רק שליחות עיתונאית אלא חובה עיתונאית לסיקור מהשטח, ורובם מתוארים בספרי "טיסה נעימה", ובספרי התיעוד על ירושלים מופיעים רבים מהתחקירים והתיאורים שפורסמו כאן ב'המודיע'.

 

כתבתי גם במלחמת יום הכיפורים מהחזית. ראיתי מקרוב את מוראותיה, את האימה, את המחיר הכבד ששילמו הלוחמים משני הצדדים. כתבתי במלחמת שלום הגליל ומביקורים שלי אז בלבנון.

 

במשך שנותיי כעיתונאי השתדלתי לנהוג באחריות, בזהירות, אבל גם ללא חשש. ימי היו יכולים להיות שקטים ונינוחים פי כמה אם הייתי בוחן לפני ההקלדה לאן נושבת הרוח כדי שאוכל לעוף איתה.

 

תמציתה של העיתונות היא להאיר באלומה זוהרת את הפינות החשוכות, לבאר את העובדות גם מזווית לא שגרתית, גם כשלא נעים לשמוע. הסופר אכן זקוק לשקט ולא לדממה.

 

יש קסם ממכר בעבודה של שזירת המילים, אחת ליד השנייה. לעיתים הן מעוררות, לעיתים אפלות זוהרות, ויחד הן יוצרות את המנגינה הנכונה, את הרעם בתופים, ומתחברות לאמירה נוקבת להצהרה שקולעת בין העיניים, ללא מורא, ללא משוא פנים. למילים יש כוח, וכוח להשחית, ומילים הורגות, מצילות חיים ומשנות תודעה".

 

לאחר שמתאר את תהליך עבודתו והכתיבה במשך השנים שעברו עליו בעיתון זה, הוא מודה לה' על הזכות והכוח, מודה גם למנהלי ועורכי העיתון, הוא מסיים בעמידה זקופה ואמירה שרק אחד כמו בנימין קלוגר יכול לעשות זאת: "הגיעה העת, ואני מסיים את עבודתי הרציפה בעיתון וממשיך הלאה"!

 

ואני אישית מודה לו על הדרכה, ליווי וחברות של שנים, מאחל לו מכאן עוד רבות בשנים בכתיבה יוצרת והגשמת חלומותיו לספרים רבים שחזונו ורצונו הגדול להוציאם לאור עולם, לשמחת אלפי קוראים בכל העולם. 

 

 

ולתמונת השבוע שלי: נובי פיננסי גוד 

 

כבר דרשו על פסוקו של דוד המלך ע"ה בספר התהלים: 'ה' יספור בכתוב עמים' - שמשמע שגם הקב"ה בכבוד ובעצמו, מתחשב לפעמים בתאריך לפי הספירה של העמים, ובשל כך, ובמיוחד שבסוף השנה הלועזית, בעל עסקים רבים מוצאים לנכון לתרום לעמותות שונות, בכדי לקבל זיכוים שונים על המס - בחרתי לפנות לקהל הרחב, ולהציג בפניו את פרי עבודת ופעילות "מרכז החסד היהודי שערי צדק" במוסקבה. 

 

ביום רביעי השבוע, חל למניינם היום ה- 24 לדצמבר. ובשל כך פתחתי את דו"ח הפעילות במילים אלו: היום 24.12 - רצינו לספר לך על: 12 מהפרויקטים שמצילים חיים, כאן במוסקבה. ידידים יקרים וחשובים! בואו יחד ונצלול לרגע הזה, נתרגש מהמספרים, נתבונן בתמונות, ונבין טוב יותר, כמה טוב היה פה ב"ה השנה, שנת 2025.

 

כשהראיתי זאת מראש למייסד הארגון הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, הוא לא הסתפק בהישגים המרשימים, אלא דרש מיד חזון ורצון להכפלה. אי לכך הוספתי: בכותרת משנה: "בזכותך, בשנה הקרובה נכפיל בע"ה את הפעילות ונגיע ל- 24 פרויקטים. יהיה עוד יותר טוב, ונוכל להציל עוד הרבה יותר בע"ה". 

 

הדו"ח עוצב בשילוב תמונה מכל תוכנית, עם מספר מילים ומספרים על מה שהיו כאן ב-12 חודשים שחלפו, ושיגרתי למעל 60,000 כתובות בדוא"ל. 

 

בהחלט יש לפעול ולהגדיל, אך יש גם להודות לה' יתברך על הצלחת 12 תוכניות, מתוך מגוון רחב של יוזמות ופעילות רבת היקפים למען הקשיש, הגלמוד והנזקק, תוכניות שחלקם פועלים 24 שעות 7 ימים בשבוע!

 

וכל זה בזכות שותפים נאמנים, מאות עובדים ומתנדבים מסורים עשרות מנהלי מחלקות והתורמים היקרים בפעילות השוטפת והענפה, שיהיה עוד יותר טוב וגדול!

 

קשה לשים את האצבע מהי התוכנית הכי חשובה ונצרכת, כי בכל יום מתוודעים לגוון אחר של סיוע שאנשים זקוקים, ובכל פעם שומעים כמה העזרה שניתנה הצילה חיים. רואים זאת במוחש בעת ביקורי בית אצל המטופלים הסיעודיים, שהעובד המסור מאכיל אותם את המזון שהנהג הביא להם מתוך המטבח של המרכז, יגיש להם את התרופה הדרושה להם שנשלחה מה'מרכז', או יאטום היטב את החלונות עם הדבק המיוחד שהעובד קיבל בתחילת החורף ב'מרכז'. 

 

אפשר לראות זאת בגמר שיחה במחלקת "קול החסד״, כאשר המתנדבת המבוגרת מחייכת בסיפוק לאחר שעודדה את הגלמודה מהצד השני של הקו, ואתה שואל את עצמך: אולי בכלל הקשישה היא זו שעשתה חסד עם המתנדבת, שנותנת לה לחזקה ולהרגיש שהיא מועילה בהתנדבות שלה?... 

 

רואים זאת במועדונים ריפוי ועיסוק הרבים, בקשישה שמצאה במחלקת יד שנייה מתנה לנכדתה, וציירת ששוב מציירת ומקבלת מחמאות, כמו פעם, כשהייתה צעירה עם ידיים שלא רועדות. 

 

העיקר שנזכה בע"ה ל'נובי פיננסי גוד', מתוך אושר ועושר ופרנסה בשפע.

 

 

גוט שבת!

שייע