לכבוד האדמו"ר מגור.
אני כותב את המכתב הזה לא כחלק מויכוח תורני או פוליטי, אלא מתוך מצוקה יומיומית נוראה.
אני אברך ליטאי פשוט, אבא לשלושה ילדים קטנים ובעל לאישה לפני לידה, עם דירה שכורה, ועם חיים כלכליים שבקושי עומדים על הרגליים, גם כשאין רעידות אדמה.
לפני כמה שבועות הגיע התור שלנו. וגם לביתנו הגיע צו הגיוס, ומאז שום דבר כבר לא עומד.
ואני לא היחיד. אלפי אברכים חיים היום בפחד. לא בהגזמה. פחד אמיתי. פחד ללכת לישון. פחד מרעש במדרגות. פחד מדפיקה בדלת באמצע הלילה. לא כי אנחנו מדמיינים, אלא כי זה כבר קרה. כי כולנו יודעים שזה יכול לקרות גם לנו. אני רואה את עצמי קם בבהלה, רואה את אשתי נבהלת, רואה ילדים קטנים צורחים מתוך שינה, ומבין את הטראומה שלא תימחק להם מהנפש גם בעוד שנים.
ובמקביל לפחד הזה, הקרקע הכלכלית נשמטה לנו מתחת לרגליים. לקחו לנו את הדתות. אצלנו זה לא 'סעיף תקציבי'. קיצצו לנו אוכל מהשולחן! אחר כך נשללה הזכאות למעונות, ומהר מאוד ירדה האפשרות של אשתי לעבוד, פשוט כי כבר היה זול יותר להישאר בבית. ומאז כל חודש הוא ניסיון ארוך וקשה לשרוד. כל הוצאה של עשר שקל היא התלבטות קשה שקורעת את הנפש. זה מסע ייסורים ארוך ארוך.
וככה חיים היום אלפי משפחות אברכים, ליטאים, ספרדים, וגם חסידים שאין להם גב פוליטי ושדרה חזקה של עסקנים. כולם חיים על הקצה, בלי ביטחון, בלי יציבות, בלי שום בסיס כלכלי שפוי, בלי אופק, ועם פחד נורא ממה שעתיד לקרות איתם בכל רגע.
ואז אנו מסתכלים ימינה, ורואים מציאות אחרת לגמרי. אלפיים אברכים בגור. עם רוגע וביטחון. עם תקציבים שרק הם יודעים להשיג. עם עסקנים נשכניים וארגוני גיוס כספים אגרסיביים שאין לאף אחד אחר. אף אחד לא מתחיל איתם, וכולם שם מוגנים, רגועים, ומסודרים.
אף אחד לא דופק בדלת שם בלילה. אין צווי גיוס, אין פחד, אין חוסר ודאות. הילדים ישנים, ההורים ישנים, הכול מסודר. המשכורות המוגדלות של האברכים נכנסות בזמן, כמו שעון. לא צריך להיות גאון כדי לראות את זה. כולם יודעים את זה. והפער הזה צורח לשמיים. לא מתוך קנאה, אלא מתוך עוול שאין לו שום הצדקה מוסרית.
והכי מרתיח זה לדעת שזה לא היה גזירת גורל. הייתה הזדמנות. היה כבר בעבר חוק. לא מושלם, לא אידיאלי, אבל חוק שאפשר היה לחיות איתו. בלי סנקציות פליליות, בלי מעצרים, עם דחייה הדרגתית, עם אפשרות אמיתית להמשיך לקיים את עולם הישיבות בתוך מציאות מורכבת. רוב גדולי התורה הבינו את זה ותמכו בחוק ושאפו שהוא יאושר. הם ראו בזה גזירה שאפשר לעמוד בה. הם ביקשו פשרה ואחריות והתחננו להסתכלות מפוכחת על המציאות.
אבל אז היו יחידים שהגיעו בגישה של הכול או כלום, וטרפדו הכול. לא מתוך יראת שמים ואחריות הכלל, אלא מתוך כוחנות ורגשי אגו. לא היה שם עווה או שמיעת גדולי תורה אחרים, לא ראיית הציבור הרחב ולא מחשבה על המחיר. רק עמידה עיקשת על עמדה קיצונית, כאילו אם נעמוד חזק מספיק המציאות תתחלף.
והמציאות לא נכנעה. היא התרסקה עלינו. אבל רק עלינו. לא על כל האברכים בגור. וגם לא על האברכים בוויזניץ או בסלונים, שתי הקהילות הנוספות שעודדו ודחפו לקיצוניות הנ"ל.
והיום, אחרי שכל זה כבר קרה, אחרי שאין חוק, אין תקציבים, אין הבנה ציבורית, אין שקט, והחרב כבר מונחת בפועל על הצוואר של אלפי אברכים, עדיין מתעקשים. לא על הצלה, לא על מינימום הגנה, אלא על דרישות שאין שום סיכוי בעולם שיתקבלו. כולם יודעים את זה. כל אדם עם חצי עין למציאות יודע את זה. ובכל זאת ישנם כאלו שממשיכים לדרוש הכול, להקצין, לפוצץ, לשרוף גשרים, כאילו עצם הפיצוץ הוא יעד. זו כבר לא טעות. זו בחירה מודעת. זו הקצנה ביודעין. זו נכונות להקריב ציבור שלם, העיקר לצאת 'גיבורים' ו'מנצחים', כביכול. או לאותה גבורה. אוי לאותו ניצחון!
ושוב המחיר לא ישולם אצלכם. הוא ישולם על ידינו! ע"י האברכים שאין להם גב. ע"י הילדים שגדלים בתוך חרדה. ע"י המשפחות שחיות בפחד ושרויות במצוקה כלכלית איומה. יש כאלו שישנים טוב בלילה. אנחנו לא. אנחנו שואלים כל יום איך נשרוד.
אתם מדברים בשם עולם התורה, ואנחנו משלמים בגוף ובנפש על ההחלטות שלכם.
זה לא קנאות. זה לא מסירות נפש. זה חוסר אחריות עמוק. זה עיוורון. זה סירוב להכיר בטעות גם כשהמחיר ברור ומדמם. והיום כבר אי אפשר להגיד “לא ידענו”. הכול גלוי. הכול צועק. ויום אחד מישהו יצטרך להסתכל לאלפי אברכים בעיניים ולהסביר למה היה חשוב יותר להתעקש על משהו שאין לו שום סיכוי, מאשר להציל אלפי בתים יהודיים מקריסה, פחד וטראומה.
זו הצעקה שלי, בשם אלפי שכניי לספסלי הכוללים. צעקה של אלו שכבר אין להם אוויר!
ה' אלוקים, שלח לנו מהר את משיח צדקנו, ועד אז, העמד בראשינו רועים מהוגנים הנושאים על לבם את מצוקות רבבות אלפי ישראל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.