מאת אברהם לייב בורשטיין
בס"ד תמוז תשפ"ה
הקיץ במחנות: סוגיות ותובנות
עניין היציאה למחנה בקיץ הוא דיון ותיק עם דעות רבות בעד ונגד. אצלי, זהו נושא חדש יחסית, שלמדתי עליו רק לאחרונה, ובעיקר זכיתי לראותו מקרוב. אני מכנה זאת: "חול המועד קיץ".
המודל עובד בדומה ל"בני גד וראובן וחצי מנשה": "גדרות לצאן ואוהלים נבנה לנשינו וטפנו ונחנו נעבור חלוצים..." – כלומר, בונים בתים ובונגלוסים לנשים ולילדים, ואילו הגברים נוסעים לעיר לעבוד לפרנסה בימי השבוע.
כיום, כשקהל גדול גר בקריית יואל וביישובים הסמוכים, וכן במונסי – שם הקיץ רגוע יותר והחיים פחות דחוסים וצפופים מאשר בבורו פארק ובוויליאמסבורג – נחסכות רבות מהסיבות ליציאה לשני חודשים שלמים ולנדוד לבתי נופש.
עם זאת, התפתחו גם קהילות מעניינות של קבוצות יהודים. כבר תיארתי לפני כשנה את המחנה קיץ החסידי ואת הליטאי.
ביקור במחנה "מונטיסלו"
השנה, הגעתי לביקור קצר בן שבועיים באמריקה, לאחר הפסקה ארוכה של ספירת העומר ולאחריה המלחמה בארץ ישראל שמנעה הזמנות להופעות ולפרנסה. אחד המקומות החדשים שזכיתי לראות בשבת האחרונה היה גם הוא בקטסקילס (שם שאני מפרש כ"חתולים מצטננים") במונטסלו (שאני מפרש כ"כל טוב סלה"), אצל ידידי מ"סאות' 8 וילי", איזי מוסקוביץ', סוחר עצים.
איך זה עובד? יזם רוכש שטח מסוים, מקבל אישור מהעירייה לבנות שם מספר בתים – למשל 120 בתים במקרה הזה. הוא משתף פעולה עם קבוצת יהודים חסידיים מאותה חוג, פחות או יותר, בגילאי 35 עד 50. כל אחד רוכש את חלקו. הבנייה עצמה אינה אורכת זמן רב, שכן הבתים מגיעים מוכנים מראש, כמו מכונת כביסה מאמזון. הכיור וכל ההכנות כבר מוכנים, ובום! יש לכם בית עם 3 או 4 חדרי שינה, מטבח רגיל, חדר אוכל, ובעיקר – מרפסת ענקית, שאפשר לבנות בה סוכה לשני מניינים, בניגוד לעיר בה הסוכה בקושי מספיקה לאב המשפחה.
במרכז היישוב נבנה בית מדרש גדול ורחב. בדרך כלל, נמצאים כמה רבנים ודיינים הרוכשים אף הם נחלה במקום, כך שיש מי שיפסוק הלכות, ימסור שיעור בדברי תורה בשבת בצהריים, ויתפוס את מקומו בקיר המזרחי בבית המדרש.
הנשים כבר מכירות היטב את מה שנקרא "מחנה" – "לא תטוש תורת אמך". יש כיסאות על הדשא, והן יושבות ימים שלמים וחצאי לילות במעגל, משוחחות ללא הפסקה – "תשעה קבין שיחה". יש שם חמש בריכות לשחייה, שמעייפות את הצעירים והמבוגרים מדי יום בשחייה הלוך ושוב ללא מטרה ספציפית, עד שהם חוזרים עייפים לאכול ארוחת ערב ונרדמים עד למחרת.
המבוגרים מגיעים מיום חמישי ושוהים עד יום ראשון. הם דנים בבעיות הכבדות של הקהילה בכובד ראש, שם אין את הבעיות הילדותיות הקטנות כמו בארץ ישראל, לדוגמה: איך להגן על עצמנו מפני פצצות וטילים? איך להשכיב את הילדים לישון – במקלט? בממ"ד? או הבעיה של גזירת גיוס הבחורים שמתחוללת עכשיו ברצינות רבה, או קטנות נוספות כמו פרנסה, שעל אף עבודה של 14 שעות ביום (סוד שהעולם אינו יודע הוא שרוב מוחלט של הציבור החרדי עובד קשה, רק אצל הפרושים הליטאים יש ציבור שיושב בכולל כל היום), לא מצליחים לחתן ילד עם זה, וצריך לנסוע לאמריקה כדי "לגבות" חובות של יהודים אמריקאים עבור ארץ ישראל, או בעיות ישראליות קטנות אחרות כמו: איך עושים מקום לילד ה-13 שרק נולד, כשבחדרי השינה אין מקום למיטה נוספת ובסלון בגודל ד' אמות על ד' אמות כבר ישנים הבחורים הגדולים?
אתגרים וחיים במחנות אמריקה.
כאן במחנות האמריקאיים דנים "בשקלא וטריא" ברצינות גמורה איך, למשל, לשפר את המים החמים במקלחת של המקווה!
בשבוע שעבר הם היו רק קצת חמים, ויהודים לא נהנו להתסבן שעה שלימה מתחת למקלחת! "בהאיך אנפין נקדם פני מלכא?" או בעיות עמוקות נוספות כמו: אמזון הייתה צריכה להביא את ההזמנה כבר אתמול ועדיין לא הגיעה! איך ממשיכים בחיים במצב כזה? אבל ברוך השם, מקבלים על עצמם את גזירות שמיים בצידוק הדין ומתכוננים לשבת במחנות.
אבל האמת היא שגם ליהודים האמריקאים עניין המחנה והקיץ אינו קל. 3,000 דולר עולה עבור בחור ישיבה במחנה, מלבד נסיעות, כביסה, והוצאות שונות, וילדים נלקחים מאמותיהם לשני חודשים, דבר שאני מתקשה להבין בשום אופן. לשכור בית נופש זה גם לא זול.
במחנה איחוד סאטמר המחירים נוחים, אגב, זה אינו שייך למוסדות כלל, אלא ליהודי פרטי בשם שוורץ, אדם טוב לב שאינו "קורע" מחירים מהתושבים. עשיתי חשבון ש30 עד 50 אלף דולר עולה למשפחה בת 10 נפשות העניין הזה מדי שנה.
במחנה איחוד סטמאר מתקיים ממש שוק הומה בבית המדרש, במקווה, בחנות, מיום חמישי עד יום ראשון מפוצצים! יהודים מכל המקומות מגיעים: למניין, למקווה, למכולת, או לאסוף צדקות – יהודים ליטאים, חב"ד, וכל סוגי הציבור. דבר אחד שראיתי שחסר שם באופן נחוץ הוא... נקודות שירותים!
התור של היהודים שחיכו ביום ראשון בבוקר לתהליך "יציאות השבת שתים שהן ארבע" עשה רושם קשה. בבקשה תגידו להם שם שיבנו ביתן של שירותים עבור כלל ישראל.
הופעה מול קהל ילדים חסידי.
מנהל החיידר במחנה איחוד הזמין אותי לבוא להופיע לילדים. עוד לא היה לי מושג מה זה אומר להופיע לילדים בסאטמר, אני רגיל ל-50 עד 120 ילדים. הרי עבדתי בצעירותי בחינוך ובפדגוגיה, עם הרבה עצות מרבי דאז ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א, שהוא איש חינוך, תלמיד של נתיבות שלום מסלונים ז"ל, שהיה "חד בדרא" בחינוך כידוע.
המלמד לוקח אותי עם כלי הנגינה שלי בטוקטוק – עגלה חשמלית פנימית – ומסיע אותי מעל עצים ודשאים ושטחים גדולים ועשירים בצמחייה. אנחנו עוצרים ליד אנגר גדול, שנראה כמו אורווה ישנה של סוסים, אבל מלכותית. שם בנו במות, בריקדות, פרנצ'עס בלשון החסידים, ואני מתחיל להתכונן להופעה: ראשית חוכמה, אני לוקח מטאטא ומנקה את הבלגן מהלכלוך שעל הרצפה, שיהיה נקי ויפה, במיוחד כשיהיו תמונות ווידאו מההופעה.
אני מוציא את כלי הנגינה: אקורדיון, קלרינט וכינור, ו... בקבוק מלא בשליש מים כדי להראות את הריקוד המסורתי של מירון וירושלים. ואז... מגיעים המחנה בלי עין הרע – מאות ילדים בגילאי 5 עד 9 שנים, כ-400 ילדים בערך!!!! איייי, איזה חינוך! תענוג! אני הרי בעל ניסיון עם ילדי ירושלים – "עזין שבאומות", "מלומדי מלחמה"... וילדים של בעלי תשובה מכל מיני בתים ומשפחות לא קלות, בשנים תשנ"ב עד תשנ"ו בהן הקמתי ארגון נוער שהצליח כמה עשורים ב"ה.
טעם יהודי עתיק במוזיקה וריקוד.
עוד כילד בן 10, הייתה לי חברת תהילים בירושלים, בבית כנסת ברסלב מאה שערים, עם 40 ילדים! נסעתי לקנות את הגלידות שחילקתי לאחר אמירת תהילים, במפעל במקום הריק והשומם של תל ארזה. שם היה מפעל, היום כבר נמצאים שם רחוב מנחת יצחק ועלי הכהן וסביבתם, אבל אז היה אזור ריק ומפחיד. אך ברסלבר שנוסע ליער בלילה להתבודדות כבר אינו פוחד ממקומות ריקים או מכלבים וכו'.
הילדים עומדים על הבמות ומחכים בשקט. אני מתחיל לשאול: מי ראה פעם כלי נגינה כזה? מה שמו? איך הוא עובד? כל הילדים מתוחים, כולם משתתפים עם הידע או השאלות שלהם. ואנחנו מתחילים לנגן מנגינה מירונית מתוקה ומרגשת של "קדצ'קה", שצליליה מספרים מאות שנים של היסטוריה יהודית, מחיי מקובלי צפת, מגירוש ספרד, מסמטאות ירושלים עם למדניה, סגפניה וצדיקיה. כל צליל, כל תנועה של הריקוד ספוג בנשמה. הילדים מרגישים זאת היטב ומתלהבים, ואני רואה כיצד חלומי מזה 35 שנים ועבודתי להחזיר את הטעם היהודי העתיק במוזיקה, ריקוד והומור – עבודה קשה הייתה לי משך עשרות השנים, בשדות ריקים עם אבנים בדרך ומדרגות חסומות בדרך לחזון שלי לראות שוב, בדור של רעש מקלדות ריק, בשמחות ואירועים במגזר שלנו, לצערנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.