יום חמישי לפרשת פקודי כ"ט אדר תשפ"ה.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
אם חשבתי שבוע שעבר שהתאמצתי הרבה בגלל 6 פעמים שזימן ה' לידי וזיכני לקרא בתורה, נוכחתי לדעת שזה רק משל למה שאירע לי שבת שעברה עלינו לטובה.
ראשית, אודה לכל המנויים שהעירו לי ובצדק על שטעיתי בשבת שעברה וכתבתי על הגליון 'ערש"ק ויקהל פקודי' ולגמרי שכחתי שיש מקרים שגם בשנה שאינה מעוברת, שמחלקים את ויקהל פקודי לשני קריאות.
ידוע מה שטען אחד החכמים שהעיתונים מלאים שקרים וכזבים ורק התאריך נכון, הוסיף על כך חכם אחד ואמר שגם זה לא נכון, כי העיתון של היום והחדשות של אתמול.
אז אצלי קרה שגם התאריך היה לא נכון.
בשבוע שעבר נסעתי עם משפחתי לשבת מנוחה בעיירה שכוחה שיש בה קהילה קטנה, כמובן שביררנו מראש שיש שם בית חב"ד והתקשרתי לוודא שיהיה מנין ושאוכל לעלות למפטיר עקב היארצייט של אבי מורי ז"ל, גם אמרתי לו שאני בעל קורא, אם הוא זקוק לכך, הוא בהחלט שמח על כך, בדקנו שיש מלון במרחק כ-25 דקות הליכה, גם וידאנו שהמלון איננו אלקטרוני בלבד עם חיישנים וכדומה ושנקבל קומה נמוכה שלא נזדקק למעלית.
לקראת שבת, נסעתי עם הרכב לבית הכנסת, לקחתי איתי את הטלית להשאיר אותה שם למחר, טבלתי לכבוד ש"ק והתפללתי קבלת שבת, מתברר שזה אכן בית חב"ד, אך רוב המתפללים הם ספרדים ולכן התפילה בנוסח עדות המזרח, אני אוהב גיוון והיה נפלא.
פסעתי למלון ברגל, כביש ישר מוביל מסוף הרחוב של ביהכנ"ס עד המלון ואכן תוך פחות מחצי שעה וכבר ניהלנו סעודת שבת כדבעי.
בבוקרו של שבת, יצאתי מהמלון בשעה 7.45 כדי להספיק טבילה ותפילה בזמן דהיינו 8.30. ליד היציאה מסתובב גוי פטרול על אופניים ואני שואל אותו האם אפשר גם להגיע לכביש הראשי מהצד השני של המלון, כך שאוכל ללכת ברחובות שקטים וליהנות ממנוחת שבת, מאשר הליכה על אוטוסטרדה סואנת ברכבים.
הגוי ענה לי שאכן כן, אבל זה קצת יותר מסובב ומעוקל מאשר על הכביש הסואן.
רגלי הוליכו אותי לאותו כיוון ותוך כדי אמרתי במתינות ונעימת קול את ברכות השחר והקרבנות ואני הולך והולך ולא מתחיל לראות את הסוף, הכביש מתעקל ימינה ושמאלה וגם עליות וקצת ירידות ומגרשי גולף משתרעות לנגד עיני, אבל בלי נפש חיה ברחוב ואני מבין שאני בבעיה, אין לי שעון עלי כי אין עירוב, והדרך לא נגמרת.
סוף סוף אני רואה רכב חונה לצד הכביש וגוי שחום עור מנמנם לו על ההגה, ניגשתי קרוב כדי לנסות לברר האם יש טעם שאמשיך לאותו כיוון, או שפשוט אסתובב בחזרה ואחזור את כל הדרך ואז להתחיל שוב את החצי שעת הליכה עד לבית הכנסת?
אני מתקרב אל הרכב ורואה שהחלון סגור ואני לא רוצה שבגללי הוא יפתח את החלון האלקטרוני וגם לא מעוניין להעיר אותו והמשכתי ללכת בעיקולים סחור סחור.
כעבוד דקה, אני שומע רעש מנוע מאחורי ומבחין שהגוי מתקרב אלי ועוצר לנגדי ופותח את החלון ואומר: 'ראיתי שניסית להפנות את תשומת ליבי כשחניתי, במה אוכל לעזור לך'?
שאלתי אותו איך אני מגיע מכאן לכביש הראשי רוברטסון, הוא עונה לי: תמשיך עוד על למעגל התנועה ושם תצא בפניה הראשונה, ותראה את זה מולך, זה בערך חצי שעת הליכה.
אני שואל אותו מה השעה? והוא עונה לי: 8.30, הוי אומר: אני כבר הולך ¾ שעה ועדיין עוד חצי שעת הליכה לפני עד לאוטוסטרדה וגם כשאגיע לשם, אין לי מושג כמה זה קירב אותי לכיון הרחוב של בית הכנסת, כאשר בביהכנ"ס כבר מתחילים להתפלל עכשיו.
הגוי ראה את עווית פניי המתקמטת מצער והוא מציע לי לעלות לטנדר שלו והוא יחסוך לי את חצי שעת ההליכה וכבר הוא מתכופף ימינה לכיוון הדלת לפתוח לי אותה.
נזכרתי באותו רגע בווארט שרבינו המגיד ר' מרדכי דרוק זצ"ל היה אומר, כמדומני בשם הגר"ש שוודרון זצ"ל, על דברי חז"ל הידועים: 'הבא ליטהר מסייעים בידו, הבא ליטמא פותחים לו' וכך היה אומר: יהודי יכול לנסות כל השבוע לעצור טרמפים ואף אחד לא יעצור לו, אבל אם שבת אחד הוא יחליט שהוא רוצה לנסוע לים ויצא לרחוב, הרכב הראשון יעצור ויפתח לו את הדלת לקחת אותו וזה פירוש 'הבא ליטמא פותחים לו'.
הודיתי לו על רצונו הטוב, אבל כמובן שעניתי לו באדיבות 'לא' וכבר היה לי חומר למחשבה להמשך הדרך על ענין השכר שמשלמים 'לפום צערא אגרא', שהרי אותו נסיון אם היה נקלע למישהו שהיה מסוגל להמציא לעצמו היתרים שאולי במקרה כזה מותר ובפרט שאני לא נוהג בעצמי ואפילו את פתיחת הדלת אני חוסך (שלא להדליק את הנורה), ודאי היה מקבל שכר גדול על עמידה בנסיון, אז בגלל שאני חרדי מבטן ומלידה ולמרות הקושי הפיזי והנפשי במצבי הנוכחי, לא היססתי לרגע, האם לא מגיע לי שכר גדול על זה?
עמוד ב'.
המשכתי לפסוע לכיון ושמחתי כשראיתי ממרחק את מעגל התנועה שהוא דיבר עליו, היינו אני מתקרב לאוטוסטרדה, אך כמה התאכזבתי כשהגעתי לשם לראות שהאוטוסטרדה היא לא 'רוברטסון' אלא 'ויינגראד פארקוויי', היינו, אני בכלל לא בכיוון.
ראיתי גוי אחד רץ את ריצת הבוקר שלו ועוצר ברמזור להמתין לירוק ובינתיים מנענע את רגליו ומנופף את ידיו כדי לא להפסיק את ההתעמלות שבריצה, נאלצתי להפריע לו מהתעמלותו הרצופה ושאלתי אותו אם יש לו מושג איך אני מגיע לסינגוג (בית כנסת) שנמצא ברח' 36?, הוא מוציא את הסמארטפון שלו ולפני שאני מספיק לעצור אותו הוא כבר עושה גוגל 'סינגוג ניר מי' פירוש: 'ביכנ"ס סמוך למיקומי' והוא מראה לי את המכשיר, שם רואים בגוגל מפות את תמונת בנין בית הכנסת, וכתוב שעה וחצי הליכה רגלית.
לזה לא ציפיתי, אך אמרתי לו שזה לא מסתבר לי, אז הוא הסביר לי שהסיבה למרחק, מפני שאצטרך להקיף שכונה ענקית נוספת, אלא אם כן אם אעלה על האוטוסטרדה שממולנו 'ויינגראד פארקוויי', אזי זה יהיה רק מרחק מייל אחד, אבל הוא הבהיר לי שאין מצב שאחך על האוטוסטרדה, כי זה לא חוקי ללכת ברגל על כביש סואן ללא מדרכה.
החוק לא בדיוק עניין אותי ברגע זה, פניתי לכיוון האוטוסטרדה ועליתי עליו, לא לפני שהבחנתי שהגוי מסתכל עלי במבט משונה שאומר: 'איש תמהוני' ואיך שאני עולה לצידי הכביש אני רואה מולי שלט ירוק ענק, 'המחלף הבא רוברטסון' בעוד ½ מייל, (כמעט ק"מ), הבנתי שפשוט התרחקתי מחלף שלם, לכיוון ההפוך.
הלכתי את החצי מייל ואני מגיע לאקזיט של 'רוברטסון' ולמגינת ליבי מתברר שבעצם הגעתי בחזרה למלון שאני מתאכסן בו, רק מהצד השני, דהיינו הקפתי שכונה שלימה וחזרתי לנקודת המוצא, כאשר להשערתי השעה כבר 9.15 לפחות ועדיין כחצי שעת הליכה לפניי ומאוד לא מתחשק לי לפספס את קריאת התורה שהבטחתי לו שאקרא והוא בנה על זה, וכמובן שלא רציתי להפסיד מפטיר בשבת יארצייט של אבי ז"ל ובפרט 'פרשת פרה' מתקנת חז"ל של ד' פרשיות.
לרגע הציע לי היצר להיכנס למלון לשתות משהו, כי אני כבר הולך שעה וחצי והשמש כבר שולחת את קרניה החמימים על הארץ ועליי, אך לא היתה לי את הפריווילגיה הזאת, בגלל השעה המאוחרת.
התחלתי ללכת קצת יותר מהר, וכעת הדרך היתה קלה בהרבה, כי ידעתי היכן אני וכל פסיעה מקרבת אותי אל המטרה.
חשבתי על הדבר הזה, כמה תובנה יש בזה, שההליכה הקודמת היתה לי לעול ומשא, באשר לא ידעתי האם אני בכיוון הנכון ועוד כמה זמן יש לי ללכת? לעומת הקטע האחרון שידעתי מה הדרך שאני הולך בה ורגלי נשאוני בקלילות.
כעת כבר התחלתי להתפלל בעל פה הודו ומזמורי פסוקי דזמרה ליום השבת וכאשר ראיתי מרחוק את ביהכנ"ס, גיליתי שיש קיצור דרך של פארק משחקים, שיחסוך לי מספר דקות הליכה.
הגעתי לבית הכנסת בשעה 9.45, וראיתי שהחזן מתחיל זה עתה חזרת הש"ץ, שמחתי והודיתי להקב"ה על שאזכה לענות קדושה ומודים, נטלתי את טליתי והתעטפתי בו וצנחתי על הכסא אחרי הליכה רצופה של שעתיים, חשבתי על המאמץ של שבוע שלפני כן שהיה כמשל לעומת ההרפתקאה הזו שעברתי והודיתי להקב"ה מקרב לב על שלא נטשני וכיוון את רגליי שיוליכו אותי לבית המדרש.
ליבי התמלאה שמחה כשלקראת 'מודים' הכהנים עלו לדוכן כמנהג הספרדים שעולים לדוכן אף בחו"ל, שזה עצמו ממתק מיוחד לתושב חו"ל שבדרך כלל זוכה לברכת כהנים רק במוסף של ימים טובים.
לראשונה בחיי שימשתי בעל קורא בהברה ספרדית לבקשת הרב / השליח, שהסביר לי שהקהל שלו לא יבין את התוכן, אם זה יהיה בהברה של 'אוי וויי' כלשונו.
ומכל זה למדתי לקח, שאם יש לך דרך סלולה, אל תחפש תחליפים, בפרט לא בשבת, שאפשרויות החילוץ שלך מוגבלות כמובן.
וטעימה מהגליון:
פרשת פקודי היא היחידה בתורה שבסופה אין סימן למנין הפסוקים, יש אומרים שבמקור היה סימן ומישהו השמיט אותו, מה הסיפור של זה? ומה הטעם בזה?
שמות האבנים שעל החושן, כל אחד מיועד לשבט אחד, מה הקשר בין כל שם של האבן לשם השבט שהוא שייך לו?
כל ביהכנ"ס מזדעק עם הבעל קורא בקוראו את האזלא גרש של: 'ואת האלף', כך גם ב'ואת הכסף' שבפרשת מקץ, מה הענין בזה?
אלו ועוד בגליון המיוחד שלפניכם, המצורף בזה.
בברכת שבת שלום ומבורך:
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.