רגעי השבוע - פרשת וישלח
מעגלי החסד בין זוג צעיר בעיירת מונסי שנסגר בעיר מנהטן הגדולה / שיחה בין ענני שמיא ותמונות התפילין / הסבא שנדחק לצדו של הצדיק בסמוך לארון הקודש וניצל / הפרזידנט של חדר הקפה והמים
א. עולם חסד יבנה
"אם אפשר בבקשה לשמוע שוב את הסיפור על ההיכרות עם ראשי הארגון, הסיפור ששמעתי מכם כשנפגשנו במנהטן". כך ביקשתי מאורחנו בליל שבת שעברה, בסיום סעודת ליל שבת בביתנו. והאשה סיפרה אותו שוב. סיפור מדהים, שהמחיש היטב את מה שכתוב בספר קהלת: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תצמאנו".
"כשהיו הוריי זוג צעיר בשנה הראשונה לאחר חתונתם, הם הכירו בבית הכנסת ליד ביתם שבעיירת מונסי, זוג צעיר אחר. בוקר אחד, רואה אבי את בני הזוג עומדים ברחוב ליד כמה מזוודות וחבילות, ונראים מוטרדים. לאחר ששאלם בעדינות התברר, כי בעל הדירה הוציא אותם ללא התראה מראש, והם מחפשים בדחיפות מקום מגורים חדש. 'בואו אלינו' שכנע אותם אבי, ומחוסר ברירה הם אכן באו".
האורחים היו שניהם גבוהים, והאשה מצפה לחדשות טובות. אמי שגם ציפתה לחדשות טובות, פינתה מיד את חדר השינה שלהם לזוג האורחים, והם עברו לישון בחדר הקטן הסמוך, במיטות קטנות יותר. וכך חיו להם ארבע נפשות בדירה קטנטנה במשך מספר חודשים, עד שהאורחים מצאו מקום מגורים חלופי ומתאים. אני נולדתי מיד אחר כך, וחברתי 'פרומי' נולדה להוריה.
שנים חלפו, הקשר נשאר, הוריי עלו לארץ ישראל, ויום אחד נאלצנו לטוס בדחיפות לארה"ב לטיפולים בבתנו ציפורה היקרה, בבית הרפואה 'וויל קורניל' שבמנהטן".
בזמן שהאורחת שלנו סידרה את נשימתה כדי להמשיך את הסיפור, נזכרתי בנסיבות בהם שמעתי זאת בפעם הקודמת. הכל החל לפני למעלה מחמש שנים, כאשר בוקר אחד פגשתי כאן איש יקר בשם ר' שלמה בירנבוים משכונת רמת שלמה בירושלים, שטס עם משפחתו לארה"ב. בשיחתי עם האורח מתו רצון לסייע לו, הבנתי בין הדברים כי בתם מאושפזת במנהטן, והם נוסעים להיות איתה בחג הפסח. בביקורי לאחר מספר חודשים בארה"ב נסעתי אליהם למנהטן, והפגישה הייתה בדירת אירוח יפהפייה ליד נהר ההדסון. האם המסורה הגברת לאה, ישבה ליד בתה היקרה ציפורה ע"ה, וסיפרה לי אז כיצד הגיעו לדירה זו, בה ישבנו באותו עת...
פרומי חברתה, הבת של הזוג שהתארחו בשעתו אצל הוריה מחוסר ברירה, פתחה ארגון רפואי בשם "בין איש ובין אחיו", לייעוץ ותמיכה רפואית לבאים להתאשפז במנהטן. וכאשר הגיעה הבת והנכדה של הזוג שהצילו את הוריה עשרות שנים לפני זה במונסי, לא פלא שפרומי התמסרה אליהם בכל הכוח, דאגה להם לדירה נוחה ומתאימה לכל החודשים בהם ההורים המסורים שהו עם הבת ציפורה ע"ה, עד שלדאבוננו היא נלקחה מהעולם, ב-ח"י באלול תש"פ, והובאה לקבורה בארץ ישראל.
ביקור זה של ר' שלמה ורעייתו לאה, השבוע במוסקבה, היה מעין סגירת מעגל לאותה נסיעה חפוזה דרך מוסקבה בניסיון להצלת חייה של הבת. בין השיחות גיליתי כיצד הם הצליחו למנף את הטרגדיה האישית לעשייה נפלאה של חסד מדהים, יום-יום, בהכנת פירות וירקות חתוכים וארוזים בצורה אישית ומכובדת, עם מאפים שונים ובריאים, אותם הם מחלקים מדי ביום בשני בתי רפואה בירושלים. אלפי מארזים כאלו הם מחלקים מדי חודש, עם כסף שמגייסים לבד, ובסיוע מתנדבות רבות הבאים לביתם בכל יום לסייע להם. עולם חסד ייבנה!
ב. קשר תפילין הראה לעניו
"המסע במוסקבה היה בלתי נשכח, הן עבורי באופן אישי והן עבור מאות אלפי אנשים שנחשפו אליו דרכי, יחד איתי. אני בטוח שלא אשכח זאת כל חיי. בחיפושי אחרי הקהילה הכי מיוחדת בעולם, הבנתי כי מה שקורה ברוסיה, בהנהגת הרב בערל לאזאר שליט"א, זהו המקום הטוב ביותר להתחיל אתו".
כך פתח הבלוגר דודי קפלר את הטור המסכם את ביקורו במוסקבה לפני כחודש, ואת התרשמותי ממנו ועוצמתו הבאתי כאן בבמה זו באותו שבוע. ומתברר, כי המשך מרגש יצא מאז ומכה גלים בימים אלו.
הכל החל בשיחה עמוקה שניהלנו בטיסה לעיר סמרה, בנושא עד כמה והאם בכלל יש לכל מצווה שלנו משקל וחשיבות עליונה מאוד בשמים. התווכחנו בעניין, וטענתי בפניו כי ה' יתברך כל כך חפץ במצוות, עד שכל פעולה של יהודי, גם פעולה קטנה ביותר, נחשבת אצלו כעבודה גדולה וחשובה מאוד.
הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א שמע מהצד את שיחתנו, עזב את תלמודו ובמלוא הלהט הסביר לו איך שהקב"ה רואה כל פעולה של יהודי, אפילו פעולה קטנה, כמעשה בעל ערך עצום. כל מצווה היא חלק ממסע רוחני שמחבר את האדם אל הקב"ה, ומשפיע על כל העולם, גם אם אנחנו לא תמיד רואים זאת באופן ישיר.
שיחה שנמשכה שעה ארוכה, ובסיומה דודי הבין כי הוא אומנם מתעסק בהרבה עשייה טובה כללית, אבל הוא לא יכול להתעלם מהפרטים הקטנים, ובמקום הוא קיבל על עצמו להפיץ את מצוות הנחת תפילין.
דודי אומר, דודי עושה, והעשייה שלו כנראה גם הפתיעה את עצמו. הוא החל לפרסם מדי בוקר תמונת ידו עם רצועות תפילין מגולגולת עליה, עם כותרת: 'מי מצטרף אליי?' ומבול של תמונות מגיעות אליו מדי יום. הרבה מהם כאלו שרק בזכות מיזם זה, מניחים תפילין, או מזכים אחרים בקיום מצווה זו.
בהשגחה פרטית, בלימוד השבועי בשיחה של הרבי על פרשתנו פרשת וישלח, מדבר הרבי על עניין זה, ובין הדברים הוא אומר:
"וכמו שמצינו בעניין המצוות, שהן רצון העליון ב"ה, דאף שמצינו חילוקים מן הקצה אל הקצה במצוות התורה, בלשון חז"ל שיש "קלה שבקלות" ויש עד ל"חמורה שבחמורות" - מכל מקום אמרו "לא תהא יושב ושוקל מצוותיה של תורה", אלא צריכה להיות אותה הזהירות בכל המצוות בשווה; כי למרות החילוקים שבין המצוות בתוכנן וכיוצא בזה - כולן הן רצונו יתברך, "אשר קדשנו במצותיו וצונו", וזה הוא בשווה ממש בכל המצוות. דכמו שהקב"ה רוצה את החמורות כך רוצה את הקלות, באותו רצון".
ומוסיף בסוגריים: "וי"ל אשר מצד עניין זה שבמצוות, מצינו לפעמים, שכשחסר פרט אחד - חסר הכלל כולו. וכמו: גר שקיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד (אפילו מדברי סופרים) אין מקבלין אותו; וכן "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, הרי זה כופר בתורה"...
ג. בת עין
אחד המקומות שאורח המתמצא קצת בהיסטוריה של עיר המקובלים צפת לא מפספס בהגיעו לעיר יפה זו, הוא ללא ספק בית הכנסת "אבריטש", העומד עוד מהמאה ה-19, ושוכן בלב העיר העתיקה. הוא פתוח בעיקר בשבתות וחגים, כאשר מתפלליו הקבועים, מוותיקי היישוב בצפת, דואגים לתחזקו.
ביקרתי בו בילדותי עם משפחתי, ובהמשך, כשהגעתי עם ילדיי, גם הבאתי אותם במהלך סיור וטיול בין סמטאותיה הציוריות של צפת הקדומה, מלאת חן והוד קדומים - לביקור במבנה זה, שסיפורו המדהים חקוק בכמה שורות אלו:
"מה נורא המקום הזה. בית מדרש ר' אברהם דוד האדמו"ר מאבריטץ זצ"ל, שחזה את הרעש הגדול על צפת תובב"א בתקצ"ז, ובזכותו הגדולה ניצל חצי ביהמ"ד מחורבן, והאדמו"ר ותלמידיו שרדו בחיים".
כששוחחתי השבוע עם אחי הרב מתתי' בקשר לצדיק זה, לכבוד יום ההילולא שחל היום - יום שישי י"ב בכסלו, גילה לי אחי היקר שיש לנו קשר משפחתי בכל זאת לצדיק, שהתפרסם בעולם בזכות ספרו הגדול "בת עין" אף שלא השאיר צאצאים, וסגולות רבות נפוצו בדורנו אודות עריכת סעודה ביום ההילולא.
זקננו הרה"ח ר' אברהם מאיר ברוכשטיין חותנו של זקננו הרה"ח ר' שמואל שור, היה מחסידי ויז'ניץ והגיע לצפת מעיר סניאטין. בצפת התבלט מיד בכשרונותיו הברוכים ובנקיון כפיו, והתקבל לשמש כראש דגל בחברא קדישא של עדת החסידים בצפת. הוא לא בחל בשום משרה ציבורית שהיתה לטובת הכלל, וכל מעייניו היו נתונים לטובת הזולת.
למחייתו עסק רבי אברהם מאיר במסחר בטבק וה' הצליח דרכו עד שהפך להיות אחד מהדמויות הבולטות והססגוניות שבעיר הקודש צפת שלפני כמאה וחמישים שנה. התברך גם בחוש אמנות מיוחד והיה מגלף רהיטים באמנות מרהיבה ובדיוק מדהים. הוא נמנה עם חסידי האדמו"ר הרה"ק ה"בת עין" מאווריטש זי"ע והיה מהמתדבקים בצלו בכל עת.
ביום ראשון לסדר וארא, כ"ד בטבת בשנת תקצ"ז, לעת תפילת המנחה, רעדה ורעשה הארץ. רעידת אדמה קשה פקדה את צפת וטבריה וכל הגליל העליון, וברעש זה נהרגו כאלפיים יהודים!
ר' אברהם מאיר היה אחד מהשוהים בבית הכנסת של הצדיק מאווריטש שהתכנסו לתפילת מנחה, וכאשר החלו הכתלים להתמוטט בין מנחה למעריב, חפץ היה קהל המתפללים לברוח מבית הכנסת ולהימלט על נפשם, אך הצדיק הזהיר אותם שאף אחד לא ייצא החוצה, אלא הורה להם להידחק לצדו בסמוך לארון הקודש.
הצדיק השתטח על הארץ ובקול בוכים הפציר בקב"ה שיעשה להם נס. ואמנם רק צדו האחורי של בית הכנסת נפל וקרס תחתיו, בעוד שהצד המזרחי נותר שלם ללא פגע, ותלה באוויר בדרך נס מעל ראשי הצדיק והמתפללים שיצאו ללא פגע!
עד ימינו אנו ניתן לראות את החלק הנוסף שנבנה אחר הרעש. לזכר הנס נקבעה טבלה משיש ועליה נחקק בקיצור עדות מעשה פלא זה.
זקננו ר' אברהם מאיר נפטר בצפת בשם טוב, עתיר מעשים טובים בשנת תרנ"ו, וזוגתו סבתא מרת גיטל בשנת תרס"ב. שניהם נקברו תחת מצבה אחת בבית החיים העתיק בצפת, לא הרחק מציונו הקדוש של מרן ה"בית יוסף", ומצבתם שופצה לפני שנים על-ידי סבא שלנו הרה"ח ר' שמואל חיים שור ז"ל ואחיו, ובזכותם היא עומדת על תילה עד היום וצאצאי המשפחה פוקדים את קברם ומעתירים לישועת הכלל והפרט.
אחי ר' מתתי' הוסיף וכתב לי, כי לאחר מחקר שערך לאחרונה גילה, כי ר' אברהם מאיר ברוכשטיין עלה למעשה לארץ ישראל רק בשנת תרט"ו, וכיוון שמסורת היא בידינו על אחד מאבות המשפחה שהיה מחסידי ה"בת עין" וניצול בזכותו כאמור בשעת רעידת האדמה; מסתבר אפוא, כי המעשה אירע עם חותנו של ר' אברהם מאיר, ר' חיים צייגר, שכן ידוע במשפחה שסבתא מרת רייזל, בתו של ר' אברהם מאיר ברוכשטיין, היתה מספרת תמיד שהם מתגוררים בצפת שנים ארוכות מאוד, עוד מראשית היישוב האשכנזי שהתחדש בה.
ולתמונת השבוע שלי: הפרזידנט החדש
בשבוע הקרוב נשמח ונגיל בע"ה בחגיגה הגדולה לכבוד חג הגאולה י"ט כסלו, יום השחרור של רבנו הראשון בעל התניא והשו"ע ממאסרו בפטרבורג. ובשנה זו נציין זאת בע"ה יחד עם מלאות 25 שנים למרכז היהודי "מארינה רושצ'ה", שיריעות רבות לא יספיקו לתאר ולשרטט את ההיסטוריה של מקום זה, אך העיקר הוא, שמאז פתיחת הבניין החדש - כל הפעילות היהודית במוסקבה ואף בכל רוסיה, קיבלה תנופה גדולה ההולכת ומתעצמת ללא הרף, תחת הנהגתו של היוזם והמייסד, המרא דאתרא והרב הראשי, הרב לאזאר שליט"א.
אחד הדמויות המוכרות לכל ילד ואך לאורח לרגע - הוא ללא ספק 'גרישא'. ובשמו המלא: צבי הירש גרשוי. הוא החל כאן את דרכו זמן מה לאחר המעבר לבניין הגדול, אך השתלב בה מהר מאד, החל מאיסוף הספרים, תחזוקת המקווה, עד שקיבל את התואר 'שמש' בית הכנסת המרכזי, תפקיד לו הוא מסור בכל כוחו ומרצו, בכל נושא ועניין ובעיקר בשבתות ובחגים.
לאחר מספר שנים בהן זכיתי להפעיל את "חדר הכנסת אורחים" בבית הכנסת, בו כל באי הבית הקדוש נהנים מכוס קפה ותה, שתייה קרה ועוגייה מתוקה, הפקדתי את רוב ניהולו בידי ר' גרישא המסור, שזכה במשך השנים להשקות ולהאכיל מאות ואלפים בניהולו המסור.
זכינו וב"ה המניינים מתרבים, הלומדים מתווספים, ומאידך גרישא לא נהיה צעיר יותר, ובפיו בקשה למסור את המפתחות לדור הצעיר והזריז. אבל חדר זה ללא גרישא, זה כגוף בלי נשמה. 'אתה תהיה הפרזידנט' הצעתי לו. ולזה הסכים. וכך אתמול, במעמד מרגש, העביר ר' גרישא את אחריות ניהול החדר לר' שלמה דישקו היקר, שכבר מסייע לנו הגבאים בהתנדבויות שונות, וכעת ניאות לקבל על עצמו גם פרויקט חשוב זה.
נקלעתי השבוע לא רחוק מרחוב מנסורובסקי, והפניתי את הרכב אליו כדי לעבור ליד הבניין שהיה השבוע במוקד הכותרות: שגרירות סוריה ברוסיה, לאחר שעובדיה הניפו את דגל האופוזיציה הסורית מעל הבניין. הדגל הלאומי הסורי הישן נעלם מבניין הנציגות הדיפלומטית, מיד לאחר נפילת משטר אסאד בצעד דרמטי, שכל העולם רגש ורעש בעקבותיו, ולא יכולתי שלא לחשוב על העריץ אסאד שביקש לשלוט כל חייו על מיליוני אנשים ואף להעביר את מושכות השלטון לצאצאיו, כפי שאביו מסר לו. אנשים שלא יודעים להזיז את עצמם בזמן, ונדבקים לכסא כשהעם עליו הם שולטים - סובל, כפי שהתגלה השבוע בסוריה.
בשם ציבור המתפללים הכנתי מודעה גדולה ומעוצבת בלשה"ק וברוסית, ובה ברכות לגרישא לרגל התמנותו כעת למשרה הרמה של "פרזידנט חדר הכנסת אורחים", באיחולי אריכות ימים על ממלכתו בטוב ובנעימים, מתוך בריאות איתנה ושמחה רבה, וימשיך למצוא חן בעיני אלוקים ואדם ולעמוד איתן במשרתו הקדושה כשמש הראשי בבית הכנסת המרכזי, עד בוא יינון במהרה בימינו.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.