רגעי השבוע - פרשת נח, ראש חודש מר-חשון

 רגעי השבוע - פרשת נח, ראש חודש מר-חשון

 

כוכבים הנראים רק באמצעות מקל / תלמיד הישיבה שחשש לחזור בתשובה כדי שחייו לא יתקצרו / אב שבא לעזרת בנו והתיישב על כסא רבנותו / הדאגה לזולת עד כדי מסירות נפש והפסד עצמי

 

 

א. כי במקלי עברתי 

 

אמרת כנף ותיקה מספרים על אחד מבתי הכנסיות בירושלים, על-כך שבו ניתן להתפלל בכל עת 'תפילת ערבית'; היות ובמקום ניתן למצוא בכל פעם 'שלשה כוכבים'... אין עניין וצורך לכתוב את שם בית הכנסת, ומי שיודע - יודע במה מדובר, מקום המכיל טיפוסים רבים, כאלו המכונים 'כוכבים', ובאירוניה כמובן על האפשרות ההלכתית לזמן תפילת ערבית מיד כאשר נראים שלשה כוכבים בשמים - מתארים את המצב המעניין בבית כנסת זה, ששעריו פתוחים בכל זמן לכל אדם באשר הוא, ובהם כוכבים גדולים כקטנים...

 

בכל זה נזכרתי משום-מה, כאשר נשא הרב הראשי הרב לאזאר את דבריו בהיכל בית הכנסת המרכזי באחד מימי חג הסוכות, והתייחס בעקיפין לנושא סיכוך הסכך באופן שממעיט כמעט לגבי אפשרות כניסת גשם לתוך הסוכה - כפי שהרחבתי בבמה זו, לפני חג הסוכות, על הרעיון המיוחד שעשיתי השנה בהנחת קורות עץ באופן מיוחד המונעים מהגשם לדלוף לסוכה, איתה מתמודדים כמעט מדי שנה. 

 

לאחר שלל מקורות שהביא על כמות ואופן הנחת הסכך, שאל הרב שליט"א מדוע בכל זאת נהג האדמו"ר הזקן להרבות בסכך, וכך גם שאר הרביים בהמשך הדורות - כי הרי בשולחן ערוך נפסק שצריכים לראות את הכוכבים דרך הסכך. 

 

לא הייתי, לצערי, מרוכז מספיק כדי להקשיב ולהבין את המהלך שענה הרב, הן על פי ההלכה והן לפי הקבלה והחסידות, אך בכל זאת זכורני שהביא בשם הרבי שאמר על-כך, כי בוודאי מצאו עצה שיוכלו גם לראות כוכבים מתוכה, ובפשטות - על-ידי תחיבת מקל בעובי הסכך, ודרך נקב זה יכלו לראות כוכבים...

 

ועלה במחשבתי, שאומנם נעים וטוב לכל אחד בסוכתו כמשל ובביתו הקבוע כנמשל - בחייו הגשמיים כמשל וברוחניות כנמשל - ומוטלת על כל אחד הצורך 'לראות את הכוכבים', להביט ולדעת שישנם מחוץ לתחומנו אנשים שונים ואולי משונים, ואם אתם לא מצליח לראותם - זה לא בגלל שאין כאלו, אלא הסכך העבה כמשל - מצוותיו ותורותיו כנמשל - אולי מסתירים ממנו את הנשמות האלו, וכאן צריכים להשתמש 'במקל' כמשל ולחפשם, לראותם ולהעניק להם את הדרוש להם, בבחינת 'ללמוד' המביא לידי 'ללמד'!

 

 

ב. כי הם חיינו

 

על חג הסוכות נצטווינו בתורה הקדושה "למען ידעו דורותיכם", ואין זמן ומקום מתאים יותר לשמוע סיפורים על יהודי רוסיה בדורות שעברו וחלפו, מאשר בסוכה הגדולה של בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה". מזג אוויר אומנם קריר מאוד, אבל אווירה כה חמה ומיוחדת שוררת בה, שקשה עד בלתי ניתנת לתיאור מלא ואמיתי. 

 

מדי שנה, אלו סיפורים שר' גרישא השמש משתף אותנו בשולחן בו אנו סועדים יחדיו, מילדותו בשכנות לצדיק מריבניץ זצוק"ל, במיוחד לקראת היארצייט שחל מיד לאחר שמיני עצרת. סיפורים על המשך וגלגולי חייו, והשנה סיפר מפגישתו עם שליט ברית המועצות באותה תקופה, ליאוניד ברז'נייב. מהצד ישבה גברת אירה פאדעבא היקרה, שביקשה מאיתנו לומר 'לחיים' לעילוי נשמת אביה הי"ד, שלחם כמפקד בעל דרגה גבוהה בצבא האדום ונהרג על ידי הנאצים ימ"ש - ויום היארצייט שלו חג בחג הסוכות. 

 

השנה הצטרף אלינו לשולחן הגדול הרב וועלוו'ל רפפורט, וכשהוא אומר 'לחיים' ומתחיל לספר, הרי יש מה לשמוע - כמו שהרב הראשי הרב לאזאר אמר עליו: "ר' וועלוו'ל יודע לספר".

 

בין השאר סיפר סיפור קצר, אך כזה שלקח גדול בכנפיו: "הוריי ע"ה נסעו באחת השנים לנופש של מספר ימים בעיר 'קיסלובודסק'. לאבי נודע על יהודי תושב העיר שבצעירותו למד בישיבת תומכי תמימים בעיירה ליובאוויטש, וכעת מתנהג שלא בהתאם לחינוך שקיבל אז בישיבה, והוא קבע להיפגש עמו בביתו. 

 

אבי ניסה להשפיע עליו להיטיב את דרכו ולחזור להיות כפי שהיה בעבר - יהודי חסידי שומר תורה ומצוות בכל מצב ומחיר. ואז הגיב אותו יהודי: "הרבי הרש"ב בירכני, שלא אמות בלי לחזור בתשובה. אתה רוצה לזרז את מיתתי?!"...

 

כל המסובים שתקו וכל אחד התכנס במחשבותיו, עד שאחד הגיב, כאילו בשם כולנו: "הלזה יקרא 'חיים'?! בלי תורה, ללא מצוות, בלי שבת, חגים, כשרות, תפילה ותפילין - איך אפשר לקרוא לזה חיים של יהודי"?!

 

נזכרתי מיד מה ששמעתי במהלך אחת הפעמים שנשא הרב שליט"א בשעת חדוותא דברים בפני הציבור במהלך החג, וכה סיפר: "חוקרים מהקג"ב הגיעו פעם לדירה מסוימת, דפקו בדלת וכשהיא נפתחה שאלו את האיש: 'כאן חי רבינוביץ?' - 'לא' השיב האיש. לאחר שעה חזרו שוב החוקרים ושאלו את פותח הדלת: 'רבינוביץ חי פה?' - 'לא' ענה האיש בתוקף. לאחר בירור נוסף פה ושם, שבו אנשי הקג"ב בשלישית, דפקו ושאלו: 'אתה רבינוביץ?' - 'כן' השיב היהודי. 'אז מדוע אמרת לנו פעמיים שפה לא חי רבינוביץ?' שאלו אותו מיד - והוא השיב: 'אני אומנם רבינוביץ, אך וכי לזה אתם קוראים חיים?'"...

 

 

ג. לב אב על בנו

 

במוצאי יום כיפור מתעסקים מיד בעייני הסוכה - לקיים מה שנאמר "ילכו מחיל אל חיל". זו ההרגשה שהייתה בראשית השבוע לעשרות מנהלי סניפי בתי חב"ד בשכונות השונות במוסקבה, עת נקראו והוזמנו להשתתף בכינוס כללי בן יומיים, על-ידי מנהל הקהילה במוסקבה והעומד בראש מערך בתי חב"ד בעיר הבירה, הרב מרדכי ויסברג. 

 

פחות מ-12 שעות מאז שבו מבית הכנסת לאחר שלושה ימים רצופים של שני ימי חג ושבת בראשית - ובסיומם של כלל ימי החג הנעלים שזכינו, כבר יצאו מהשכונות השונות השלוחים היקרים לכיוון מתחם הישיבה קטנה, לשבת בשבת אחים גם יחד, ללמוד ולהחכים, לשמוע ולהשמיע, לחלוק בעיות והתמודדויות ולקבל עצות מבעלי ניסיון. 

 

התרגשות ניכרה בקהל המשתתפים, עת קידם הרב ויסברג בברכה את הרב זאב קורבסקי, שמונה כרב ושליח חדש בשכונת פושקינו, לאחר למעלה מארבעים שנה מאז שזכה והיה הראשון לפתוח בית ספר יהודי ברוסיה, ובהמשך היה מעסקני הקהילה היהודית לכל דבר ועניין. וכעת עם המעבר של בנו הרב ראובן להיות הרב במעטישי, בא האב לקראת בנו שחשש להשאיר את הקהילה שבנה בפשוקינו, ובלי הבט על גילו, לקח על עצמו יחד עם זוגתו היקרה להמשיך את פעילות הבן בכל הכוח. 

 

ביום הראשון לא התאפשר לי להשתתף, אך למחרתו זכיתי, ולאחר תפילת שחרית יצאתי בדרכי הנמשכת למעלה משעת נסיעה לאזור 'איסטרה'. הגעתי, התיישבתי לצדם של המנהלים החשובים, והקשבתי לכמה הרצאות שונות ומגוונות. אחת מהן נמסרה בידי מזכיר הרבנות הראשית לרוסיה ורב בית חב"ד בשכונות 'נובי וועשקי', הרב זלמן-שמעון דערן, ונושא דיבורו היה על השילוב הנכון בין נוסחאות התפילה, כאשר נתח חשוב של המתפללים הם מעדות המזרח - דבר שרוסיה התברכה בו, ורבים מבתי הכנסת ובתי חב"ד מתמלאים בדורנו ביהודים יקרים אלו.

 

הוזמנתי לדבר עם המשתתפים על נושא 'חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם', בכובעי כמנהל דוברות לשכת הרב הראשי. וחילקתי את דבריי לשלושה חלקים, בעזרת מצגת על גבי המסך: א. מדוע צריכים יחסי ציבור? ב. איך עושים זאת? ג. דוגמאות של פרסום מרוסיה היהודית בעולם הכללי. זה נושא חשוב מאוד, שגם הרבי הדגיש לזה זמן ותשומת לב רבה, בהעריכו את החשיבות וביודעו כמה כוח יש בכלי זה. 

 

 

ולתמונת השבוע שלי: יהודה - אתה יודוך אחיך

 

אומנם אנו כבר בפרשת נח, אך בכל זאת אכתוב כאן לפחות נושא אחד מתוך 'שמחת תורה' ופרשת 'וזאת הברכה' שחווינו, תודה לקל, לחגוג באווירה כה נעלית, שקשה לאתר עט וסופר שיוכל לתארה. שוו בנפשכם את שפע השיעורים והדרשות שזכינו לשמוע בירח האיתנים שחלף, כמדומני שרק מחג הסוכות ושמחת תורה, מה שנשא הרב שליט"א בפני המתפללים בבית הכנסת, או לנאספים בסעודות ובהתוועדויות השונות במהלך החג - אפשר היה למלא ספר עב-כרס, שכולל מגוון של חידושים וביאורים בפרד"ס התורה. אך פטור בלא כלום אי אפשר, במיוחד חידוש כה מיוחד שנוגע לכל אחד מאיתנו בכל מקום ובכל עת. 

 

זה היה למחרת ההקפות של ליל שמחת תורה שהסתיימו באמצע הלילה, בהתוועדות הקצרה (יחסית), כהכנה להקפות של שמחת תורה ביום, בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה", נעמד הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א על דברי הפסוק אותם נשמע בהמשך בברכות משה רבנו לשבטים, בהם מופיע פסוק מעניין לגבי יהודה: "וזאת ליהודה ויאמר, שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו". ופתח ואמר: "רש"י במקום מביא שני פירושים שלכאורה אינם קשורים זה לזה: ראשית, שיהודה נסמך לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, ועליהם נאמר "אשר חכמים יגידו... ולא עבר זר בתוכם". שנית, שבמשך ארבעים שנות המדבר היו עצמות יהודה מתגלגלין בארון מפני הנידוי שקיבל על עצמו כשאמר 'וחטאתי לאבי כל הימים'".

 

ומיד החל הרב לפרט מספר שאלות: 

כשמתבוננים בדברים, עולות מספר שאלות משמעותיות. השאלה המרכזית, שקשה במיוחד לפי פשוטו של מקרא, היא: כיצד ייתכן שיהודה היה בנידוי? הרי הוא קיבל על עצמו נידוי רק בתנאי שלא יחזיר את בנימין בשלום מירידת השבטים למצרים, ובפועל הוא אכן החזירו! לחילופין, אם משה רבנו סבר שיש להתיר את הנידוי, מדוע הניח לעצמותיו של יהודה להתגלגל במשך ארבעים שנה במדבר? ועוד יש להבין: מה הקשר העמוק בין שני הפירושים שמביא רש"י? ומדוע דווקא יהודה וראובן מצוינים כמי שהודו על קלקולם, הרי גם שבטים אחרים הודו במעשים שעשו?

 

והחל לבאר זאת באופן מחודש:

הייחוד של יהודה וראובן לא היה רק בעצם ההודאה בחטא, אלא באופי המיוחד של תשובתם. שניהם הודו בפרהסיא על מעשיהם, לא מתוך דאגה לעצמם, אלא מתוך דאגה לזולת. יהודה הודה במעשה תמר בפומבי, וזאת למרות שעל פי ההלכה אין ראוי לפרט חטאים ברבים. מדוע עשה זאת? כדי להציל את תמר לחלוטין מכל חשד, וכדי להוסיף לצדקתה. ראובן, שכבר עשה תשובה בינו לבין עצמו (כפי שמסופר שהיה עסוק בשקו ותעניתו בעת מכירת יוסף), למד מיהודה, והודה אף הוא בפומבי במעשה בלבול יצועי אביו. מדוע? כדי להסיר חשד משאר האחים.

 

וכאן מגיע החידוש המיוחד:

הנידוי של יהודה נמשך כל עוד בני ישראל היו במדבר, כי בפועל, אף שהחזיר את בנימין, הדבר הוביל בסופו של דבר לירידת כל המשפחה למצרים. אמנם זו הייתה חלק מהתוכנית האלוקית, אך עדיין לא קיים את הבטחתו בשלמות להחזיר את בנימין לארץ ישראל באופן של התיישבות וקביעות. וכך הוטל עליו נידוי ונעשה בכך פגם של פירוד והבדלה - היפך האחדות, והיו עצמותיו מתגלגלים בארון במשך תקופת הנדודים במדבר, ורק כאשר עמדו להיכנס לארץ ישראל ולהתיישב בה, היה יכול משה מנהיג הדור להתיר את הנידוי.

 

כאן כבר נעמד הרב שליט"א על רגליו ומנהמת לבו, לאחר שתיית לחיים לכבוד התורה, זעק והסביר: וכיצד התיר משה את הנידוי?!

דווקא בזכות אותה תכונה מיוחדת של יהודה - הדאגה לזולת עד כדי מסירות נפש והפסד עצמי! 

זהו עומק כוונת רש"י בשני פירושיו: דווקא מי שמוכן להודות בחטאו ברבים למען טובת הזולת, הוא שזוכה למעלה המיוחדת של "לא עבר זר בתוכם". מי שאינו בדרגה כזו של מסירות נפש למען הזולת, נחשב כ"זר" לגביהם. וכך, דווקא כשעמדו להיכנס לארץ ישראל, העלה משה רבנו את זכותו של יהודה, בכך שגרם לראובן להודות - מעשה שהיה נעלה אף יותר מהודאתו שלו עצמו, שכן היה כולו מתוך דאגה לזולת. ובכך נתקן הפירוד שגרם הנידוי, והותר!

 

ותן לחכם ויחכם עוד.

 

גוט שבת וחודש טוב!

שייע