אחרי מיטתו של ר' שמעון שפירא. לנוכח יובל שנים לצידו בשול ברסלב מאה שערים

 

מה שכתבתי על הצדיק הכי גדול שהכרתי הרה"צ ר' שמעון שפירא זצ"ל.

 אני זוכר את ר לוי יצחק לפנות בוקר, השול היה ריק וחשוך, אני הגעתי מהמקווה שומע צעקות:

שעמען!!! שעמען!!!

ר לוי יצחק צועק, אני מנסה לגשת לראות מה קרה, ופתאום משום מקום מגיח שמעון שפירא עם שקית הטלית תפילין ומניח לידו, מתנצל בפני בשקט: אברהם לייב, איחרתי היום ב2 דקות לשים לו בשולחן שלו.

היה תמיד עומד כבדרך אגב, ליד בעלי תפילה בשבת שעלו מכורח היורצייט, ואין לאל ידם ביטחון בהובלת הניגונים וכו' והיה סופר חצאי שניות לפני לכה דודי, אם הבעל תפילה גמגם או כחכח במבוכה, שמעון "המשיך" את הניגון של הבעל תפילה כביכול והתחיל ניגון וכולם אחריו.

לפני כ20 שנה אחרי שנישא בשנית והתגורר בסמטת הורביץ ליד השול.

חזרתי בקיץ כחום היום מארגון עניינים כבדים עם העירייה, בתי משפט, עורכי דין וכל שלשאות הביורוקרטיה הישראלית על ראשי, אני יורד את רחוב סלנט ועולה לכולל, כדי לאסוף את עצמי.

מחפש לעשות נס קפה, אז טרם היה כמו היום מיחם גדול ולידו קפה וסוכר (וחדר מרדכי לוזער למעלה...)

שמעון קולט אותי.

אני מפטיר לו בזעם ומסנן עם כל ה"קריזה" נישטא דא גארנישט, אין כאן כלום, לא קפה לא חלב, ולא זוכר את שאר התוכחה שבעבע ממני על השול ועל משיחו....

שמעון לקח אותי לביתו, שם לי קפה, בספל אדירים שפך לי חלב, חזרתי לשול לכולל, פתחתי ספר וחזרתי לעצמי עם כוס הקפה מבית שמעוו שפירא ז''ל

לקום לבוקר שר' שמעון לא אתנו, זה לקום למין עולם שהיה אתמול, לשול ולחלונות וספרים בדיוק כמו אתמול, אבל כגוף בלא נשמה.

השול יורגש בתקופות הקרובות כמו בית יתומים אחד גדול, בכל פינה ותחום, מהברזים בחוץ ועד לעמוד התפילה.

 בחורפים הקרים, היה מגיע בשבת לפנות בוקר בזמנו, להונגערישע חסידישע שוהל מעל המקווה 

גם אני הייתי מגיע כדי לשתות משהו חם שהרב איזק היה מכין פותח מנעול שהיה על המיחם...

שמעון ישב למד ופתאום קם, מה קרה?

הוא שם לב שוועלוול אייזנבך הקשיש מעל 90 קם ממקומו.

נו?

אז הוא הקדים אותו ועמד "בדרך אגב" ליד ארון הספרים, ואיך שוועלוול הגיע הוא עזר לו והוריד לו חק לישראל מלמעלה

 חזון נפרץ היה לראות מידי שבת בבוקר בשול שר' ניגש קבוע לעמוד עד נשמת, שבאים לבקש ממנו מפתחות לגג, למרתף, טלית ללבוש שבקשו כל מיני ארחי פרחי או אורחים, מיץ לקידוש ששלף מעמוד התפילה או המדפים תחת ארון הקודש, תוך כדי התפילה הקולנית העליזה מצד אחד והמייבבת מצד שני.

איך כל המשוגעים, מרירים,  טיפוסים  ידעו תכתובת???

איך ידעו כל מיני טיפוסים שרק עכשיו נחתו במאה שערים לגשת אליו.

אוי כמה נודניקים היו באים ואני מתאפק לא לרוץ ממקומי ולסלק אותם כזבובים משמעון שפירא.

הנוכחות שלו בקריאת התורה היה מרתק...

היה מרגיש שמתהווה קופקע של אברכים עם נושא סוער בין גברא לגברא, הוא היה ניגש עם החומש שלו מעיין כביכול לידם ואיך שהעולה לתורה התחיל לברך, ענה אמן בקול לידם לאמור: חלאס לדבר, מתחילים לקרא בתורה וההפגנה התפזרה מרצון.

בזמנו כשהיו מעט מתפללים בשול בסוף שנות הל', תשל"ח תשל"ט, סעודה שלישית היה סביב שולחנות כמו ם 

ר' לוי יצחק ישב בגבו לארון הקודש לידו ר' יענקל כהן ברזסקי, ויצחק אייזיק אלבוים לפעמים.

אני בגיל 7 מתיישב בין ר לוי יצחק לברזסקי.

לא היו חלות קטנות כמו היום.

היו חלות גדולות, שהיו מחכים כמה אנשים יחד להימנות בחבורה עליו מראש כמו לקרבן פסח, לבטח את השתתפותו בלחם משנה, והמחזיק בחלות ידע מי הלך ליטול ידיים מהחבורה והמתין לו, נו נו או אאהה נו נו, סימנו ביניהם עד שהגיע 

אבל כשבאו הנמושות לאיטם כבר לא היה לחם משנה, בדיוק כאן נכנס האברך בגילאי ה30 שמעון שפירא וכל רגע ניגש למקום שלי, משום מה שמו שם כמו בכספת (בין ר' לוי יצחק לברזסקי) חבילת מצות חמץ של מאפיית יהודה, וידע לשלוף מצות ללחם משנה לכל מי שאיחר ליטול ידיים ולא נמנה בחבורה על 2 חלות מרובעות של אנגל.

  2 אנשים לא ישבו בסעודה שלישית אז.

שמעון שפירא ויצחק גלבך שניגב את השולחנות אחרי האוכל לפני לימוד ליקוטי מוהרן מר לוי יצחק.

 כשבאתי לשול בזמנו, קידמו אותי במזל טוב על שמחה שעשיתי אחרי המתנה, ניגשו ללחוץ לי יד, שאלתי מי אמר לכם?

ענו לי ששמעון שפירא בבוקר קידם את פניהם ואמר לכל אחד אברהם לייב עושה שמחה פלונית.

כעת מובן המקור להנהגה הזו