בס"ד
אומן ראש השנה ערב ראש השנה תשמ"ט תש"ן 1989
פרק א'
זכרונות של נער בן 17 שלראשונה בחייו יצא את הארץ לאומן, שלהי תקופת הקומוניסטים.
אברהם לייב בורשטיין
אומן!
אומן ראש השנה!
מושגים של אחרית הימים, של ימות המשיח, של חלום, כך זה היה מתגלגל בראש שלנו ושל ההורים שלנו מאז שנות הע' של תרע"ג שנות ה20 של המאה הקודמת למניינם, ועד לשנות הממי"ם תש"מ שנות ה80 במאה ה20 למניינם.
חסידי ברסלב, לפני יובל, מנו כמה מאות משפחות, בירושלים, בני ברק, צפת ויחידים בישובים שונים, חלק קטן של עשרות משפחות התחילו לייצר גם זהות בארה"ב של חסידי ברסלב בווריצות שונות.
השול הגדול של ברסלב במאה שערים רק נבנה, וטרם אוכלס במתפללים די גדלו, למעט בימי ראש השנה שאז הפך המקום ל"קיבוץ" חסידים לראש השנה (הקיבוצים בישראל לקחו את רעיון השם הזה מחסידי ברסלב שכינו כך את ההתכנסות לימי ראש השנה באומן, וחיו במין קומונה באחדות ונתינת פת הלחם האישי לרעהו)
דמויות החסידים והשרפים של הדור הקודם, חיו עדיין, וגם אלו של הדורות הקודמים, מושגיהם והליכותיהם ריחפו בבית המדרש כעמוד ענן חי ההולך לפני המחנה, השמות, הסיפורים, האגדות, שוזרו בחיים המציאותיים שהעבירו זקני העדה, עבודת השם, החסד והכנסת האורחים שעליהם מסרו את הנפש באותם עשרות השנים שקדמו לעלייתם לארץ ישראל, מילאו את היישות והאוירה בשול ובבתי משפחות החסידים.
רבי יצחק גלבך ור' נפתלי דובינסקי רבי נחמן רוסישער, מהאנשים "הפשוטים" שהדור ההוא יצר, הסתובבו בשול הקדוש, ניקו את השולחנות בסעודה שלישית, ותיכף התיישבו לשיר את הזמירות עם ים דמעות חרישיות אישיות, עם הודיה תמידית על הצלתם מקפיאות סיביר ונוגשים גויים, כשלא האמינו שיראו אור יום ובוודאי לא חלמו שיקימו משפחות ובטח לא בארץ ישראל וירושלים?? אז אם זכו בנסים כאלו, הם תמיד ירקדו וישמחו, ולא יתלוננו על זוטות שאחרים רוגנים עליהם בפה מלא משחר עד ערב.
"הם היו באומן"!!!
מי??
הנה אברהם לייב, תסתכל, אמרו לי, רואה את זה שמנקה את השולחנות עם המגבת בסעודה שלישית? הוא היה באומן אצל הציון של רבינו!
ומי עוד? הנה ר' לוי יצחק, הגבאי הקשיש שגם חזן ביום כיפור, היה באומן!
וגם רבי אליהו חיים שייסד כאן את הבנין של השול, שיושב תחת עזרת הנשים, רואה אותו? גם היה!
אז מתי אנחנו נגיע לשם גם??
צפון קוריאה ואירן כיום, הם משחק ילדים ממש לעומת הפחד שאז היה מהגוש הסובייטי, שהטיל אימה על כל העולם, מי יודע מה הדוב הרוסי מתכנן? להיכנס לשם היה טבעי כמו להגיע לירח, אין יוצא ואין בא! מסך הברזל נוקשה מבדיל בין העולם שלנו לבין העולם "שלהם|" של יהודי ברית המועצות המוסרים נפשם על כל מצוה וכל דף לימוד תורה, שם חסידי חב"ד מנהלים מחתרות של הפצת ושימור תורה וכשרות, וכל יהודי שומר תורה שם בין מהמתנגדים בין מהחסידים בין מברסלב או חסידות אחרת מרגיש אח לכל שומר תורה במצוק העיתים ובריגול הצמוד שעקבו אחרי כל תנועה של כל אזרח שם ובפרט על היהודים שומרי התורה.
ספר "יהדות הדממה" שאחותי הגדולה רכשה לי תש"מ הטיל עלי אימה חשיכה על מה שמתחולל מעבר למסך הברזל, עדויות חסידי חבד על מה שעברו שם בעוון שמירת התורה והפצת יהדות, בשולחנות שבת, הייתי יושב וטובל את החלה הטעימה במרק הגעפילטע פיש, אבל פתאום היה נעצר לי החלה בפה: אתה אוכל כאן שבת, והם? שמה מעבר לגדרות הברזל של רוסיה, הם לא מורשים לעשות סעודת שבת! והציון הקדוש באומן נמצא בגלות שם, חדלו ארחות, גם הוא אסור ושבוי אצל הקומוניסטים, פדותינו תצמיח ונסו יגון ואנחה היינו שרים על זה.
וינשטוק היה מדפיס בפאר לפי התנאים של אז, תיקון הכללי, סיפורי מעשיות, משיבת נפש ועוד, ובסוף הספר היו תמונות בשחור לבן: משטח ביטון תחת חלונות בית רוסי טיפוסי וזהו ציון רבינו הקדוש באומן, ציון מוהרנת ז"ל ורואים חצי מציבה בולטת, ועוד תמונה של אומן העתיקה מהציון שהיה עדיין על תילו, בית קטן עם רעפים וחלון עם עשבים הגדלים לצידו, ובפתח יושב קשיש עם ספר ביד, תמיד שציירתי בית הייתי מעתיק את זה במודע ולא במודע, ברקע רואים את הקלויז שעליו הילכו אגדות של מסורות עבודת השם מתוך דחקות ענווה ואהבת האחים ורדיפות קשות מאוד בעיקר מצד מתנגדים ששברו חלונות ומסרו את אנ"ש לגויים ועוד צרות רבות ורעות אבל לא יכל לעצור את התעשייה ביית החרושת של תפילה ותורה בבית הכנסת שרק יהודים בנו אותה ללא שום מגע של נכרים.
בגיל 6 כבר ידעתי שיש ציון ויש רבינו ויש אור, וצריך להתבודד ולהתפלל שנזכה להגיע לשם, אולי ביום אולי בלילה, אפילו ל10 דקות ולהגיד תיקון הכללי וכל החיים כבר היו שווים עבור זה, ומה שיקרה אחרי זה כבר לא אכפת אם זכית להיות שם.
מדי פעם הייתי מתגנב באמצע הלילה, מרחף על הבהונות למטבח, לוקח תיקון חצות שהדפיס וינשטוק, ומתיישב ליד המזוזה: אנא הלך דודך? תרקיע עימו לשחקים, אנוכי חטאתי והוא אסור בזיקים, ועל זאת ספדו והילילו בואו ולינו בשקים ברחובות ובשווקים, בעיני רוחי אני רואה את נשמת רבינו מרחפת בגפה בודדת מעל הציון שהמצבה הוסרה משם, את החסידים הבודדים שנמקים בכלא הרוסי, את עובדי השם שיושבים תיקון חצות כעת בסיביר, וממשיך את תיקון חצות: בבית ישראל ראיתי שערוריה אין איש שם על לב שלמה אהיה כעוטיה, כולם ישנים כעת בכיף עם שמיכות פוך, המדבר הייתי לישראל? אם ארץ מאפליה? אז למה אין קולות רעש ובכי של תיקון חצות ברחובות? מחשבות של ילד בן 8 בשנות הל' בברסלב.
פעם אחת, אני מגיע לשול מנחה מעריב, לוזר מנדל קוסטנטינר כבר חילק לנו מתוך המון השקיות שהביא חותם בתום חותם ביסקויט שלם או כמעט שלם לכל ילד! מאך א ברכה: בורא מיני מזונות, אמן, ועובר לילד השני, ברקע הרמקול הקטן בו רבי לוי יצחק מוסר את השיעור הקבוע בליקוטי מוהרן, פתאום אומר לי יוסלה פראנק חבר שלי לכיתה: אברהם לייב, זעסט איהם? ער איז געווען אין אומן!!!! רואה אותו? הוא היה באומן!!! מצביע על אברך צעיר שניכר עליו שטרם "נחת" חזרה מהחוויה, מהפחדים לפני ומהרגש בציון עצמו ומהשמחה של אחרי זה.
כמה נדלקתי! רציתי לרוץ להיות לידו לנשום סביבו, לקבל קצת ממנו את מה שהשרוול ינענע מהקדושה של הציון.
ואז התחילו הנסיעות הלא פשוטות בכלל שראוי ביום מן הימים לרשום בספרים, נסיעות לאומן עם פספורטים אמריקאים, ודרכונים שנרכשו מכל מיני אנשים בעולם, הרפתקאות וסיכונים עם נסים גדולים, שקרו לקבוצות קטנות שגדלו, רוח החיה היה אז ר' לייזר ברלנד שי', טרם היותו מנהל ישיבה וקהילה, נשמעו אז סיפורים דמיוניים אבל אגדות שאומתו שוב ושוב, ואני רק חולם מתי אני אגיע לשם?
10 דקות בציון בבקשה בבקשה, מבטיח שאחזור מאושר לכל חיי!
אחרי כל שחרית וערבית היו רוקדים מחודש אלול את אומן ראש השנה, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ציון הקודש אומנה.
כעבור שנים.
אני כבר נער בן 17 ועם כל זה הרי אני כבן שבעים שנה בהרפתקאותי התלבטויותי ונסיון החיים, והנה נשמעה בשורה:
הרוסים יאשרו נסיעה לקבוצה במספר מסוים של יהודים מארץ ישראל להגיע לאומן לראש השנה!!!!
הלב התחיל לפעום בחוזקה, המוח קודח איך להיות ביניהם, אבל צריך הרבה כסף, וגם סייעתא דשמיא שירשמו אותך בין 800 האנשים הללו.
קודם כל התחלתי לעבוד כדי להרוויח ההוצאות, לא אוכל להעמיס על אבא שלי שחיתן ילדים ופרנס משפחה גדולה את העלויות, (גם בהמשך לא העמסתי עליו את עול נישואי ב"ה, יתירה מזאת, הוא ארגן כספים עבור חתונתי שכיסה לו חובות החתונות הקודמות ואני זכיתי לממן הכול בלי לקחת ממנו כלום).
מה אעבוד?
כנער הייתי משלים מניין ליורצייט בהר הזיתים, או בסגולה פתח תקווה, או אומר 40 יום תהילים בכותל עבור מישהו, אבל זה הספיק עבור מים לקפה... חולצה ומכנס ושעון היה השלל מכל הפרנסות הללו, לאומן צריך 1200 דולר!!! כמו היום 3500 בערך,עדיין לא הייתי נגן באירועים.
אז?....
שטפתי כלים בשובו בנים במבנה הישן טרום השיפוץ, קור בחורף וחום אימים בקיץ, הימים ההם טרם היו חד פעמי בשימוש פראי כמו היום, ושטפתי כלים של 70 בני ישיבה מארוחות בוקר צהריים וערב עם הסירים הגדולים, מצקות, מלקחיים, ככה שבעה ימים בשבוע כמו עבד זר, כולל בימי שישי ובמוצאי שבתו שאז גירדתי את החמין מסירים וקדירות ענק, הנמסתי בסבון את השמן הרב של טסי הדגים, השכר היה מאה דולר טבין ותקילין מידי חודש, וגם חביתה שעשיתי לעצמי בכל ערב!!! לא רק ביום שלישי כשיש חביתות בבוקר.
מגיע חודש אב, יש בידי 300 מתוך 1200 מה אעשה?
בכל חצות הייתי מתפלל לעומק בהרי ירושלים בשעות ההתבודדות שאצליח להשיג הכסף ולהגיע לאומן.
בסוף ר' לייזר שי' הלווה לי את שאר הסכום ו... נרשמתי לאומן ראש השנה!!!
אבא שלי הלך איתי למשרד הפנים, עשה לי דרכון, מדדו את הגובה שלי: 171ס"מ, צבע העיניים: כחול, צבע השיער חום שטאני, תאריך לידה 1971 וכעבור שבועיים הדרכון הגיע בשלימות.
משרד הנסיעות "מסעות צדיקים" היה ממוקם בקומת קרקע של בית ישן ברחוב רפופורט בבית ישראל, שם למדתי בישיבה קטנה בדירה קטנה צפופה כמה שנים.
המשרד? בחדר הגדול החיצוני יושב יצחק ויצהנדלר, אין הוא אוכל ואין הוא יושן, 2 שפופרות טלפון בו זמנית צמודות ל2 תנוכי אזניו מדבר עם שניים מעבר לים ובו זמנית בניחותא מראיין אותך ולוקח ממך מקדמה עבור הנסיעה, אין שריר זע בפניו, אין הרמת קול.
בחדר הפנימי יושב גלעד, הוא מקליד על המחשב, הוא מדפיס במדפסת ענקית של אז, שהנייר היה עם חורים בצדדים וכך מחט ההדפסה היה עובר במהירות אות אות וגלגל הנייר היה מוציא ניירות מודפסות הקשורות כולם איש לרעהו ואז החלו לנתק אותם ולחלק את המודפסים לפי עניין ונושא ושם נוסע.
בחצר נערמים אריזות גדולות כהכנה למסע, קרטוני ענק של טונה, נייר טואלט, גרגירי חומוס, געפילטע פיש בשימורים, מגבות, נרות, ושלל מוצרים.
למה להביא הכול מארץ?
אם שאלת את זה כנראה שלא ידעת מה מצב השוק והמלאי ברוסיה הגדולה, בשלהי תקופת הזוהר הקומוניסטי השיוויוני, חלום חייהם של רבבות צעירים יהודים ולא יהודים, חנויות לרוב עם הרבה פועלים שעושים המון המון .. כלום, מידי בוקר עד ערב, באים לשם שמים, מחתימים כרטיס, לובשים סינר, או בגדי עבודה, מקבלים משכורת, אבל אין עבודה, אין סחורות, אין קניות ואין משלוחים.
נכנסת לחנות ורכשת מוצר? בעל החנות סגר, אין לו יותר מה לקנות שם.
ברחוב רפופורט תחת ביתו של בנימין ויצהנדלר אחיו של יצחק שכעבור עשרות שנים יחלוש על בניני ברסלב בבית שמש ופרויקטים רבים, אז עדיין אברך צעיר שפינה את המחסן תחת הבית שלו לאריזות למען הקיבוץ.
גיסו מרדכי ויס מפקח על האריזות, אני מתנדב כמובן לסייע, והוא מלמד אותי איך לא לאבד זמן ומקום באריזות ואיך להדביק יעיל את הקרטונים כלים חד פעמיים, סירים, שימורים לרוב, נארזים נערמים, מודבקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.