בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

מפסוק זה למד ר"ע את החובה להמשיך ולהעמיד תלמידים, גם לעת זקנה. בשונה מר' יהושע שלמד מהפסוק לשאת אשה וללדת ילדים בזקנות כבצעירות – שזה חידוש, אבל מובן – לימודו של ר"ע כמעט מתמיה: וכי אין הדברים טבעיים שבזקנות מעמידים תלמידים? אדרבה, יותר מעמידים תלמידים בזקנות מבצעירות. לכאורה היתה מתאימה דרשה הפוכה: לא רק בזקנותך העמד תלמידים, אלא גם בצעירותך עשה כפי כוחך. ע"ד ל'יפתח בדורו כשמואל בדורו'?

ר"ע, שהוא אבי התושבע"פ כולה (גם תורת הסוד, הגיעתנו דרך תלמידו, הרשב"י. ואכמ"ל) העמיד בתחילת דרכו אלפי זוגות תלמידים. הרואה מן הצד יכול היה להיות בטוח שהנה הנה מסתללת לה דרכה של תורה בהעמדת ריבואות תלמידים ונראית כהדרך הנכונה להנחלת התורה לדורות הבאים. דא עקא שכל הבניין הגדול הזה קרס ואיננו במגיפה אשר ניגפו תלמידיו ולרואה היה נראה שאין תקומה להפצת התורה לריבואות ישראל.

בדומה למגילת אסתר, גם כאן הרואה באותו זמן אינו רואה את התמונה המלאה ורק ברבות השנים, מתגלית מסילתה של תורה בצורה אחרת לגמרי: מסירת המשך התורה ליחידים מיוחדים. תלמידים בודדים וספורים בשמותיהם מעמיד ר"ע לאחר החורבן. שוב אין כאן הפצה להמונים, אלא בול קליעה ליחידים.

ממו"ר הרב משה שפירא זצ"ל שמעתי לא אחת שהתורה ממשיכה להיכתב גם בימינו אנו, אלא שאין איתנו יודע לשמוע את כתיבתה של התורה. כה אפופים אנו במעשי היום יום שלנו, עד שנדמה לנו שאכן זו המציאות. המציאות של התורה שונה לגמרי מהמציאות אותה חווים האנשים כמציאות העולם. אם תשאלו את אנשי העולם מה קרה במאה העשרים לבריאת העולם, יספרו לך סיפורים שונים, על ממלכות ומלכים, על המצאות בתחומי הטכניקות והכתב וכו' וכדו'.

אבל בתורה יש אריכות דברים אחרת לגמרי על מה שקרה במאה ה_20 לבריאת העולם. אליעזר עבד אברהם לקח מתנות ונזמים, רכב על גמלים למרחוק, ניהל שיחות עם בתואל ולבן וכו'. זו המציאות החשובה ולא השטויות שנתפסות בעיני כל חי כ'המציאות'!

גם בימינו, טען ר' משה זצ"ל, אנחנו רואים התרחשויות וחושבים שמבינים מה קורה בעולם, בעוד בתורה נכתבים דברים אחרים לגמרי ואולי איזו 'שיחת עבדים' נרשמת אי שם כ'התרחשויות בעולם בשנת תשפ"ג'. לאמר, כל מעשה ומעשה שאתה עושה צריך להיות מכוון כאילו זה מה שקורה בעולם עכשיו. זה ולא כל הבל ההבלים של המהפכה המשפטית, מלחמת אוקראינה וכדו'.

עוד לימדונו שעלינו להיות תלמידים לא רק לרבותינו שמהם אנחנו שואבים תורה בזה דורנו, אלא לרבותינו שבכל הדורות. הכל קשור כבמחרוזת ואין שום דבר שקורה איתנו, ששמענו, ראינו וכו' שלא בא ללמדנו דבר מה. כל השאלה היא כמה 'תלמיד' ו'לומד' אתה, לא כמה מלמד יש לך. (בחכמת העמים אומרים 'כשהתלמיד מוכן - הרב כבר יופיע').

ממו"ר, ר"ע, למדנו שהגם שהעמדת תלמידים בצעירותך ושהגם שחלקם נושאים ומפיצים התורה שלמדו, עדיין חובה עליך לחפש בזקנותך, תלמידים יחידים ומיוחדים. בבית מדרש זה, בו המשקל הוא של הלומד-התלמיד ולא של המורה-המלמד, תפקידך אינו ללמד, אלא לפתוח פתח להבנה חדשה. אמנם, קורה לי שנפלטים ממני כאן ד"ת בדרך המקובלת, אבל על דרך הרוב, שיחות-עבדים אני מנהל כאן.

בדורותינו התחדשה בעולם מציאות שלא היתה מציאותית בדורות עברו. אמנם, זה כבר דורות שנהוג לומר שכיום הספרים הם רבותינו-המובהקים ואין הכרח לקשר ישיר תלמיד-רב, אבל בדורנו זה התחדש שוב - וביתר שאת ועוז, היתכנות העברת מסורת התורה בדרכים חדשות. ממש עכשיו צומח בקרבנו ת"ח עצום שכל חלקי התורה נהירים לו והציבור - לפלגותיו - נוהים אחריו. הודיתי כאן כבר שאני אישית איני מתחבר לתורתו ואיני מצליח ללמוד ממנו מה שכה חסר לי, אבל איני עוצם עיני מראות שת"ח גדולים ומובהקים אוחזים בשיפולי גלימתו – וזאת כשכל המערכת החרדית והדתית מתעלמת מקיומו.  לאמר: יש התחדשות בדרך מסירת והעברת התורה.

כמובן שגם הפצת תורה בסגנון של ריבוי תלמידים לא נדחה מקיום, אלא שהוא 'שלב א' של העמדת תלמידים. השלב המתקדם יותר, זה של הזקנות, הוא השלב בו מעמידים תלמידים ספורים. לא ריבוי בכמות, אלא ריבוי באיכות. ומה האיכות הנדרשת מתלמיד כדי להיות ממשיכה של תורה? אולי איכות בבין אדם לחבירו?

 

חרדי בעולמו

- - - - - - - - --

לא מוגה

להערות והארות ללא צרופות וללא לינקים:

haredibe@gmail.com