רגעים של השבוע - פרשת צו-שבת הגדול
על
הגיליון ה-2,000 של כפר חב"ד / קיום נפש אחת שהביאה קיומם של נפשות נוספות
/ טיפול ונתינה ללא התמכרות / תפילת לחש על הבת מול נר הזיכרון
א. חגיגת האלפיים של שבועון החסידות
שמו
לא מסגיר את תוכנו, ודרכו לא הייתה תמיד סוגה בשושנים, אך בהתמדה ומסירות
הוא חגג השבוע את הגיליון ה-2,000 שלו. זהו שבועון 'כפר חב"ד', היוצא לאור
בארץ הקודש כבר מעל 40 שנים. מביא את דבר חסידות חב"ד לעולם, ומציג בגאון
את שיטתו ודרכו של הרבי.
הרב
אהרן דב הלפרין, תושב כפר חב"ד, שבשעתו היה אברך צעיר, הבין מכורח
הנסיבות, כי חב"ד צריכה במה ייחודית משלה; קם ועשה, וזכה לקבל הדרכות
וברכות רבות מהרבי. הרב הלפרין כותב מאז את המאמר הפותח את השבועון, ומסעות
רבות עשה בעולם למען התפתחות העיתון והתוכן שבו. אף כאן במוסקבה זכיתי
לארחו, ויחד נסענו לעיר קוסטרמה, לכתבה חגיגית במלאות 100 שנה לבית הכנסת,
בו התפלל הרבי הריי"צ נ"ע בתקופת גלותו בעיר זו.
אני
נזכר במאמרים הנוקבים והחדים, של טובי הכותבים החב"דיים בשנים עברו,
וסערות ציבוריות שונות שהעיתון הוביל, למען כבוד הרבי וחסידות חב"ד,
והביטאון מביא תמיד כבוד והערכה לפעילות שלוחי הרבי בכל העולם.
בהמשך,
לטובת העיתון, צירף הרב הלפרין את העורך הצעיר והמוכשר ר' מנחם כהן, שללא
לאות ובמרץ רב, מתמסר לעיתון, ובכל שבוע הוא גדוש בחומר מרתק, היסטורי,
מלמד ומחכים ומתאים לדור שלנו, שעל-אף המדיה האינטרנטית, אלפים קוראים בו
בשקיקה ובהערכה.
ויחד
עם הברכה שפרסמתי בגיליון ה-2,000 החגיגי שלו מטעם הרב הראשי הרב לאזאר
שליט"א, אני מודה להם על הבמה המכובדת שהם נותנים לפרסומים השונים שאני
שולח להם בקביעות, אודות השלוחים והפעילות במוסקבה וכלל רוסיה.
ב. חסד גורר חסד
במסגרת
התנדבותה היא נחשפת למידע ונתונים רבים, בעיקר מאלו המחפשים אוזן קשבת,
אוזן שמקשיבה, מכילה ויודעת לומר את המילה הנכונה, או פשוט להקשיב בלי לומר
כלום. בשיחת טלפון לפני כשנה שערכה לאחת הקשישות, ענה בנה במקומה, ותוך
כדי שאלות על מצב האם, מה דרוש לה ואיך ניתן לעזור - כמו בכל שיחה שכזו,
התברר כי הבן עצמו חולה וזקוק לעזרה. "חזרתי כעת מטיפול דיאליזה, כמו כל
יומיים שאני חייב לעשות, ולכן קולי חלש ואני לא מרוכז", סיפר לה. כשנשאל אם
ניסה לבדוק השתלת כליה שתפתור אותו מהטיפולים הקשים והמייסרים, ענה הבן כי
הוא לא יודע כיצד ניגשים לעניין, ואף אין לו את הכוחות לכך, שכן מטופל הוא
במשפחה ברוכה עם עשרה ילדים כ"י.
רק
רבע שעה עברה, וכבר נשמע קולה של אמי שתחי' במשרדי 'מתנת חיים' בירושלים,
כשהיא משוחחת בטלפון עם המזכירה הראשית, ומסרה לה את כל הפרטים של החולה,
אותם קיבלה ממנו זמן קצר לפני כן.
השבוע
הוא טלפן אליה נרגשות: "גברת דייטש! אתמול נותחתי והושתלה בי כליה בריאה,
אותה תרם בעבורי אברך שכלל לא מכיר אותי. אני מטלפן אלייך ראשון, כי את זאת
שחיברת אותי לארגון ודיברת איתם רבות שיפעלו למצוא לי כליה מתאימה. בזכותך
קיבלתי את חיי מחדש'! סיים האיש בהתרגשות, כשקולו חנוק מדמעות.
אמש
בלומדי את הרמב"ם היומי המביא את דברי המשנה "כל המקיים נפש אחת, כאילו
קיים עולם מלא", הבנתי עוד יותר את הדברים הנפלאים, בהיזכרי את הקשר של אמי
תחי' עם הארגון הנפלא 'מתנת חיים', והדלת הפתוחה שהיא זכתה אצלם, בעקבות
תרומת הכליה שזוגתי תחי' זכתה לתרום באמצעות ארגון יקר זה - התרומה ה-770;
ומאז המספר הגיע כבר לכ-1,500 הצלות חיים, כפי שפורסם השבוע, עם היוודע על
הענקת פרס ישראל לרבנית רחל הבר, העומדת בראש הארגון הנפלא "מתנת חיים".
ג. נתינה ממקום אמיתי ובריא
לפעמים
קורה, שרק לאחר מספר שנים, אתה אומר לעצמך "לרגע הזה היה שווה כל הקשר",
"למשפט ששמעתי כעת, היה כדאי לחכות כל השנים' וכדומה. כך חשתי השבוע לאחר
שיחה, אחת מני רבות עם ידיד משכבר הימים, פיקח ובעיקר בעל לב זהב, שכל
דיבור איתו הוא מיוחד, אך הפעם, הנושא אותו סיכם במספר משפטים קצרים - פתחו
לי שערים של מחשבה ותובנות חיים נפלאים.
"זה
אולי ישמע לך אירוני, אך מטפל תרפיסט, גם כשהוא מפגין רגשות ידידות כנים
כלפי המטופל שלו, הוא חייב לדבוק בקוד האתיקה של המקצוע, ולמרות הרגשות
האוהדים והחמימים של המטופל, על המטפל להתנהג בשיקול דעת נקי, ללא רצון או
המתנה לקבל משוב חיובי ואוהב, מעין תמורה על עבודתו ומסירותו. קבלת ההחלטות
שלו חייבת להיות מושרשת בהערכת המצב לאשורו, תוך הבנה מה משרת אך ורק את
צורכי המטופל".
ידידי
עצר לרגע את שטף דיבורו, וסיכם את הנושא בקצרה: "מחקרים רבים הוכיחו מזה
שנים, את מה שתרפיסטים רבים כבר ידעו באופן אינטואיטיבי, שהקשר הטיפולי
עצמו הינו חיוני להצלחת הטיפול הנפשי, אך בתנאי שהוא ללא שום תלות. כי מטפל
טוב הוא מישהו שלא מזין את עצמו בכלום מהמטופל שלו, ואת זה יכול לעשות רק
מי שהוא מספיק שלם עם עצמו".
השיחה
הסתיימה, והמחשבות החלו להציף אותי במשך מספר ימים. בעקבות הדברים חשבתי
כי הכלל הזה תקף לכל דבר בחיים, ידידים, זוגיות, ובעיקר כלפי הילדים.
ככל שלא נהיה תלותיים במחמאה או התודה של המקבל - הנתינה תהיה שלמה ונכונה יותר.
עוזרים ונותנים, ממקום של קשר אמיתי ובריא, כי צריך ואפשר לתת. בלי להמתין לתמורה עכשווית, ובלי לפתח תלות בתגמול כלשהו מצד המקבל.
יום
אחר כך, מצאתי בהשגחה פרטית דברים דומים בעת שלמדתי בספר הקדמון 'חובת
הלבבות': "ואם זימן ה' על ידו לעשות טובה, יחשב בלבו כי היא טובה מאת ה'
וחסד שעשה עמו בזה שהיטיב בה אליו, ואל ישמחהו מה שמשבחים אותו בני אדם על
הטובה שעשה ואל יחפוץ את כיבודם".
מתכון נפלא לחיים איכותיים ביותר.
ולתמונת השבוע שלי: והשיב לב אב על בתו
זה
היה כל-כך נוגע ללב, עד שלא יכולתי להתעלם ולעבור הלאה. חיכיתי עד שהקשיש
יסיים את דבריו, אותם מלמל מול הלהבה שזה עתה העלה בנר הנשמה, תוך שהוא
מחזיק בידו שטר של מאה רובל, אותו שלשל לאחר כמה דקות לקופת הצדקה הסמוכה.
ניגב את הדמעה שגלשה מעינו ופנה לצאת.
'שלום
ר' איד" פניתי אליו תוך הגשת יד. הוא לחץ בחום ושואל אותי אם אני שייע.
'כן' עניתי לו מופתע, וכתגובה הוא מספר לי, כי הפעם האחרונה שנפגשנו היה
לפני שלוש שנים. במרכז החסד, אליו היה מגיע בקביעות לאכול או קבלת עזרה
אחרת, ובדרך היה גם נכנס לכאן, לבית הכנסת, להנחת תפילין ולתפילה, אך מאז
תחילת הקרונה עד אתמול, זה שלוש שנים, לא הגיע לבית הכנסת.
אני
לא יכול שלא לשאול על הנר והתפילה שנשא מולו, והוא מספר על בתו היחידה
שנפטרה לפני שנה מאירוע מוחי פתאומי, והיום היארצייט הראשון שלה. לכבודה
הגיע להדליק נר, לזכרה התפלל, ולעילוי נשמתה תרם לצדקה. גם אשתו נפטרה לפני
מספר חודשים; הוא כעת לבד.
הצעתי
לו הנחת תפילין, ובזמן הורדת רצועות התפילין, סיפר קצת על הוריו שברחו
מהעיר ויניצא למוסקבה, בה נולד לפני כ-85 שנה, וזכרונו חד כתער. דמויות,
שמות, תאריכים, הכל כמונח בקופסה.
לאחר
שרכש קופסת מצות, יצא האיש מחויך, תוך הבטחה להגיע כעת בתדירות גבוהה
וקבועה, כמו פעם, כמו לפני הקורונה, כמו אצל הזיידע והבאבע...
גוט שבת!
שייע
.png)
