סיים בפב והתחיל בפג

 מאת הרב ישראל אהרן קלצקין

בס"ד, ערש"ק וילך, שבת שובה תשפ"ג.

לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.

שנה חדשה, וזה הזמן להתבונן בטוב האופף אותנו.

שני ימי ראש השנה היו ימים שמחים עבורי במיוחד, הרגשתי חיבוק ממשהו קטן וסמלי, ומעשה שהיה כך היה.

לפני כשנה וחצי ניגש אלי חתני שיחי' ואמר לי כי פלוני, אברך בעל מלאכה, ביקש ממנו בביישנות אם יוכל לשאול אותי, אם יש מצב שאלמד איתו בחברותא, לא משנה לו מה, העיקר ללמוד משהו כל יום, לא הכרתי את טיבו והסכמתי לנסות, התחלתי ללמוד איתו כל בוקר קודם התפילה, ולפעמים אחרי שחרית, התחלנו מסכת ברכות גמ' רש"י, והיה לי סיפוק מכך שהוא היה שואל אותי למחרת, השלמות בפירוש של הלימוד של אתמול, הבנתי מכך שהוא חוזר כל יום על מה שלמדנו באופן יסודי ומתאמץ לרכוש את הנלמד.

כעבור כחצי שנה, כאשר סיימנו מסכת ברכות השמחה הרקיעה שחקים, בסיום המפואר הוא סיפר, שהוא שבר הערב שני שיאים, ראשית: שזה פעם ראשונה בחייו שהוא מסיים מסכתא, ושנית: פעם ראשונה בחייו שהוא מבין ואף זוכר את מה שלמד.

בימי שישי ושבת וכן בחג ובערבי חג, אנחנו לומדים לפני מנחה, ההספק בערך עמוד ליום, תלוי בקושי הסוגיות.

השבוע ביום ראשון, ערב ראש השנה לעת ערב, אנו מתיישבים ללמוד וכמו בכל יום, אני שואל אותו: איפה מחזיקים? והוא עונה: פ"ב עמוד ב'.

קפצתי ממקומי מהתרגשות, והוא עדיין לא קלט ממה אני מתרגש, הראיתי לו, תראה, מסיימים את שנת פ"ב בדף פ"ב ומחר יום ראשון של שנת פ"ג נלמד בעזהי"ת דף פ"ג, וזה לא תוכנן על ידינו כמובן.

שוב חזרתי באזניו את מה שרבינו הג"ר מרדכי דרוק ז"ל היה אומר לנו כל פעם שהיינו לומדים גמ' ומגיעים לפסוק מהפרשה או מההפטרה או מעניינא דיומא, היה מצטט את דברי הרה"ק ר' יהושע מבעלזא זיע"א שזה מוכיח שזה תורה לשמה.

ב' ימי החג היו עבורי ימי התרוממות מיוחדת, הרגשתי שהקב"ה שלח לי ליטוף נעים עם תחילת השנה בסימן ברכה בדף הנלמד, ועוד שמחתי על שהאיר את עיני להבחין בזה ועוד יותר, שנתן לי שכל לשמוח בכל דבר קטן כגדול ולהודות לו על כך.

לפעמים, בדבר קטן אפשר לשמוח ולשמח ולפעמים ע"י מחשבה מחוץ לקופסא.

השבוע דיברתי עם יהודי שחלה והוזקק לעבור טיפול מסוכן ומכיון שמדובר בפיקוח נפש, נקבע הטיפול ליום השני של ר"ה, האיש היה בלחץ אטומי וכל מה שניסיתי להרגיעו רק החמיר את מצב השיחה, הרגשתי, שככל שמנסים להרגיע זה מתפרש כאילו לא מבינים את חומרת מצבו הרפואי ואת הסכנה שלקראתה הוא הולך.

עקב הסיטואציה של השיחה, נזכרתי בסיפור מלפני יותר מ-30 שנה.

בשכנות לבית הורי, התגורר איש החסד הידוע הרה"צ ר' מיכל גוטפרב זצ"ל, ר' מיכל התמודד מספר פעמים עם המחלה הקשה ל"ע ועבר טיפולים קשים ומרים, והזדכך בעוה"ז זיכוך אחר זיכוך.

יום אחד, נכנס ר' מיכל לבית הורי, פניו מיוסרים ועורו חלק ללא שיער מהשפעת ההקרנות, אבי ישב וצייר, ור' מיכל שואל אותו: ר' בן ציון, מצבי לא פשוט, מה אתה אומר? איך עלי להתכונן ליום שאחרי?

אבי הרים את עיניו, הסתכל על לר' מיכל ואמר לו: 'קח את בניך הקטנים ותלמד אותם לומר קדיש כדבעי, בקול רם ובדקדוק נכון'.

ר' מיכל התגלגל מצחוק ואמר: אתה הראשון שעונה לי לעניין, נתת לי כח להמשיך להתמודד.

(אגב, ר' מיכל יצא אז מהמחלה וחי יותר מ-10 שנים ונפטר ארבעה ימים אחרי אבי ז"ל).

כיון שנזכרתי בסיפור הזה באמצע השיחה עם אותו יהודי, הסבתי את השיחה לכיון אחר ואמרתי לו: בא נדבר ברצינות, הלא בכל השמחות מכבדים אותי להקריא את הכיבודים, ובגמ' מסופר שאמר רב לר' שילא: 'אחים בהספדאי דהתם קאימנא' (תספידוני בחום, כי אני אהיה שם) הבה נכין ונברור את רשימת המספידים, אנשים שידברו לענין, שלא יהיה כמו אותה פולניה, שבאמצע ההספדים על בעלה יצאה החוצה. כששאלו אותה 'למה יצאת'? ענתה: לפי ההספדים אני בהלויה הלא נכונה...

הרעיון עבד, הלחץ השתחרר, האיש נרגע קמעה והשיחה התחילה לזרום.

בברכת שבת שלום ומבורך ושנת גאולה שלימה

ישראל אהרן קלצקין