'לחיים' אחר התפילה

 

מאת הרב ישראל אהרן קלצקין

לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון מעדני הפרשה

בפרשת השבוע נצטוינו במצוות נתינת 'זרוע לחיים והקיבה' לכהנים ופירש רש"י 'לחיים תחת תפילה'.

 חשבתי: אולי יש כאן רמז למנהג חסידים להביא 'לחיים' אחר התפילה.

 בהלכה יש קפידא שלא לטעום מאכל קודם התפילה, ואפי' על סוכר בקפה יש נידון אם מותר, אבל כידוע, יש חסידויות שנהגו בצפרא דשבתא לטעום מזונות קודם התפילה ואמרו בדרך צחות: 'בעסער העסן פארן דאווענען, ווי דאווענען פארן עסן' שפירושו: 'עדיף לאכול קודם התפילה, מאשר להתפלל למען האוכל', (משחק מילים: המילה 'פאר' באידיש יש לה 2 משמעויות 'לפני' ו'למען', דהיינו: עדיף לטעום משהו לפני התפילה מאשר להתפלל רעב כדי לצאת ידי חובה, למען כבר יוכלו ללכת לאכול).

 אבי ז"ל היה מספר שפעם אחת היה יהודי שהיה לו יארצייט והביא עימו מגש כיבוד ו'לחיים', אך שמר אותם כל התפילה צמוד אליו ומיד אחר התפילה התיישב ואכל בעצמו את כל הכיבוד והמשקה

 תמהו המתפללים מה פשר המנהג המשונה הזה

 ענה האיש: היום היארצייט של עמי ע"ה, זה לעילוי נשמתה, כי ההנאה הכי גדולה שלה היתה, שהגישה לי אוכל וגמרתי את הכל

 ב"ה נכנסנו לחודש אלול, בהיכלי הישיבות כבר נשמע ה'זעץ' על הסטנדר והזעקה 'אלול' וכ"א צריך להתחזק ולהתכונן, אבל יש להיזהר שזה לא יהיה על חשבון הזולת.

 מה כוונתי?

 שמעתי מהמשפיע הרה"צ ר' מיילאך בידרמן שליט"א שאמר: שמי שהולך ברחוב עם פנים זעופות (בלשונו מיטן נאז אראפ – האף למטה) הוא בור ברשות הרבים.

 ישבתי אמש בחתונה של אחיין שלי, הגראמער האריך בדבריו (לא אני הייתי הבדחן) והקהל השתעמם, וכאשר הגראמער קרא את שמי והתחיל להגזים ולדבר על מעשי חסד ללא הפסק, ביקש ממני האיש שישב לידי את מספר הטלפון שלי, שיהיה אצלו לעת הצורך, בהיותו בטוח כי הכוונה להון שאני מפזר.

 הסברתי לאיש שלא לזה היתה כוונתו, אמרתי לו שיש סוג של חסד שמלווה את האדם כל ימי חייו וזו המעולה שבחסד ואין בה שום חסרון כיס.

 האיש נמתח ושאל: ילמדנו רבינו מהי? אמרתי לו: פשוט, להסתובב תמיד עם מצב רוח ולהשרות אותו לסביבתך, בבית, בבימ"ד, בכולל, בעבודה, ברחוב. סה"כ ענין של הרגל.

 (הוספתי לו שקל יותר להגיע להרגל הזה, אם משלבים אותה עם אמונה ובטחון שאין מקרה והכל מאיתו יתברך לטוב ואנחנו בידיים טובות).

 היום, כשהתפללתי שחרית עלה לי פסוק שתואם עם מה שכתבתי לעיל וכתבתי אותה בגליון, ואצטט אותם כאן לטובת אלו שמסתפקים רק בהקדמה.

 נח למקום נח לבריות

 אנו אומרים כל יום בתחילת תפילת שחרית את הפסוק: 'ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי'.

 הרה"ק רבי אהרן מקארלין זי"ע פירש: 'דילתני' מלשון 'דלת', היינו: ארוממך ה' על כי עשית אותי דלת לעם ישראל שבאים לדלתי לישועות.

 ועל פי דרש זה, אפשר לפרש זאת על כל אדם בפירוש 'דלת', כדאיתא בגמ' ברכות נח. (מאמריו של בן זומא) 'אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש, גזז ולבן ונפץ וטוה וארג ואח"כ מצא בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי ואני משכים ומוצא כל אלו לפני'.

 הרי שיש להודות על השפע שמגיע עד לדלת ביתי.

 באופן נוסף אפשר לפרש את הפסוק, בדרך צחות: 'ארוממך ה' כי דיליתני', כאשר הקב"ה מרומם את האדם ('דיליתני' לשון הרמה והגבהה, כמו 'דלו עיני למרום') האדם אכן מודה ומשבח להקב"ה וכביכול מרומם את ה' בליבו ובשפתיו, אבל יש לדעת כי אין די בנתינת שבח והודיה, אלא שכהכרת הטוב להשי"ת, מוטל עליו גם להשפיע טוב על סביביו וכפי שנהגו לעשות סעודת הודיה, להנות גם את בני ישראל.

 וזה מה שהפסוק ממשיך: 'ולא שימחת' היינו אם אינך משמח את הסובבים אותך, אלא מסתובב תמיד עם פנים זעופות, אזי: 'אויבי לי' שנשמע כמו: 'אוי ויי לי'. (כפתגם האידישאי: ויי'ז מיר).

 נ.ב. חידה: היכן יש בש"ס עמוד גמרא שמתחיל ומסתיים באותם 8 מילים?. בסוף הגליון גם כתבתי רמז שיקל למצא את העמוד הזה.

 בברכת שבת שלום ומבורך:

 ישראל אהרן קלצקין