“רנה סלומון” הוא שם בדוי של אישה שנאנסה שוב ושוב בילדותה על ידי חיים ולדר. מכתבה הופץ לראשונה באימייל ״הוורט השבועי״ של הרב רון יצחק אייזנמן (קהילת אהבת ישראל, פסאייק ניו ג׳רסי) שתרגם אותו מעברית.
כשבכי לא מספיק
מאת רנה סלומון
הרב אייזנמן היקר,
שמי רנה סלומון, ואני קורבן של ח. ו.
אני
אומרת את זה בזמן הווה כי למרות שהוא כבר מת (שיירקב שמו של הרשע), הוא
עדיין מטיל אימה עליי ועדיין אני קורבן. מעולם לא הייתי בפאסייק, ניו
ג'רזי, ואני בטוחה שאנחנו לא מטיילים באותם מעגלים.
למה אני כותבת לך?
יכולתי
להחמיא ולהגיד לך שאני כותבת כי "הצלחת להבין אותי ". עם זאת, זה יהיה
שקר. אולי תרצה להבין את זה ולנסות להרגיש את זה, אבל אתה לא יכול, ולעולם
לא "תוכל להשיג את זה". סבא וסבתא רבא שלי שניהם עשו תפקיד בגיהנום עלי
אדמות. העולם מכיר את זה בתור אושוויץ. הם נפטרו כשהייתי ילדה. סבתא שלי
אמרה לי שההורים שלה מעולם לא דיברו על הכליאה בגיהנום.
בפעם
הראשונה שהיא שאלה את אמה על המספרים המוזרים על הזרוע, אמה בכתה, משכה את
השרוול עד לפרק כף היד, ובאמצע דמעותיה אמרה רק, "מיין באליבטה טכטר, ואט
איר קיינמאל נישט פארשטיין" (בתי האהובה, את לעולם לא תביני). הרבה יותר
מאוחר, סבתא שלי הבינה מדוע אמה מעולם לא דיברה על זה. ניצולים כמו סבתא
רבא שלי היו נבוכים לדבר על אושוויץ בשנים הראשונות. הם תמיד הרגישו כאילו
המאזין האשים אותם על היותם באושוויץ או שמעולם לא האמינו לגמרי למה הם
סובלים וכמה זה כואב ומשנה חיים.
מאוחר
יותר בחיים, כשנרטיב הרחוב השתנה וניצולי השואה הפכו לאנשים גיבורים שכדאי
לחפש בכדי לקבל מהם ברכות , סבתא רבא שלי עדיין בחרה לשתוק. כשנשאלה על
ידי בתה, שעד אז הייתה בעצמה סבתא, "למה, אמא, את עדיין שותקת?" סבתא רבא
שלי ענתה בהינף יד, "איך דארף נישט קין רחמונוס" (אני לא צריכה רחמים של אף
אחד).
אותו
דבר גם כעת הרב אייזנמן, עדיין יש הרבה אנשים שמאשימים אותי על ההתעללות
שעברתי . הם שואלים אותי (או שאני יכולה להגיד שהם לפחות רוצים לשאול אותי)
את אותה שאלה כמו שהם חקרו (או רצו לחקור) את סבתא רבא שלי, "למה לא
נלחמת?" אין ספק, אותם אנשים אינם מבינים זאת כיוון שהם מתמידים באמונתם
שרוב הקורבנות הם או שקרנים, מגזימים או מעוררי לשון הרע שיש להם אג'נדה
דקיקה להרוס את היהדות האורתודוקסית. למרבה המזל, ככל שחלף הזמן ויותר
אנשים התייצבו, וההבנה מתחילה לתפוס ניצול של התעללות מינית, התגובה של כמה
אנשים כלפי הקורבנות השתנתה. בדיוק כפי שאנשים החלו להשתנות בתגובתם
לניצולי שואה, אנשים משתנים גם בתגובתם לניצולי התעללות.
התגובה
משתנה מחוסר אמון במקרה הרע לרחמים וחמלה במקרה הטוב. עד כמה שחמלה עדיפה
על תחושת דחיה, דחיה, מוכתמת ולא מאמינה, אני אומרת לך הרב אייזנמן כפי
שהאלטר-בובא שלי אמרה לסבתא שלי, "איך דארף נישט קין רחמונוס". אני,
וניצולים כמוני, לא מעוניינים שיסתכלו עליהם כעל אנשים מעוררי רחמים
ומוכתמים שראויים כעת ל"אהדה הכי עמוקה" שלכם. במקום זאת, אנחנו צריכים
שאנשים יאמינו בנו ובנו. ואנחנו צריכים אנשים שיתייחסו אלינו כאל שורדים
אמיתיים שעמדו בזוועות ההתעללות וההטרדה והם עדיין בני אדם מתפקדים.
אתה
רוצה להתעלות ולאמת את הכאב שלי. עם זאת, מעולם לא עשיתם ביקור בגיהנום
עלי אדמות על מיטת התינוק המתקפלת במחסן של ח.ו. בזמן שנאנסתי בין הערימות
על ערימות של ספרים שהנושאים שלהם היו עזרה, הגנה והעצמת ילדים. מעולם לא
חיית יום בגיהנום שבו לוח הזמנים היומי כלל חילול והשפלה על ידי האיש (שאני
מריחה את נשימתו הנוראה בכל יום בחיי) שנחשב על ידי מאות אלפי מעריצים -
כמגן האולטימטיבי של ילדים. אני מעריכה את החמלה שלך, אבל לעולם אל תחשוב
הרב אייזנמן (או כל רב אחר) שאתה "ממש מבין". אלא אם גם אתה היית כלוא,
מוכה, מושפל ופצוע לכל החיים על ידי מקבל פרס מגן לילד (מגן הילד) לשנת
2003 מהמועצה הלאומית למען הילד - אתה לא תוכל להבין את זה.
האם
אי פעם היית אומר למישהו שהיה באושוויץ, "כן, כן, אני מבין את הכאב שלך?
גם אני עברתי זמנים קשים". האמירה הזו תהיה אכזרית וחסרת רגישות מגוחכת.
כמו שלעולם לא תוכל להבין את המאסר באושוויץ, אתה אף פעם לא יכול להבין את
היותה של ילדה בת שתים עשרה בכלוב משועבדת ומוכפפת על ידי פדופיל מרושע
ופוגעני.
הפדופיל
הזה הוא התגלמות האכזריות וחוסר הלב. עבורי ומאות אחרים, הוא היה היצור
הדמוני ביותר שהלך על פני כדור הארץ הזה. לכן, לעולם אינך יכול להבין עד
כדי כך גם איש סימפטי כמוך, למרות שאני מעריכה את רצונך הכנה להבין.
יש
משהו שגם אני לעולם לא אבין. לעולם לא אבין איך כל אדם שפוי, ופחות מזה
רב, יכול לאפשר לספרים של ח. ו. להישאר להיות חלק מספריית בית או בית ספר.
אם סבתא שלך עברה ניסויים רפואיים על ידי יוסף מנגלה ימח שמו, האם הייתם
חושבים לאפשר את ספרי הרפואה שלו בבית יהודי?
אני ועשרות אם לא מאות אחרים שנערכו בהם ניסויים מיניים על ידי ח. ו ימח שמו.
הוויכוח
סביב שמירת ספריו מדבר רבות על חוסר הרגישות של הציבור שלנו להטרדה
מינית. עם זאת, האני האופטימי, מלא התקווה שלי, אומר לי לכתוב מתוך תקווה
שמילים הבוקעות מהלב ייכנסו ללב הקוראים שלי. לאחר עידוד מהרב והמטפל שלי,
החלטתי לתאר את הסיפור שלי במילים.
למה עכשיו?
היו
הרבה דיונים וניתוחים בעולם היהודי בנוגע למחדל ה-ח.ו. קראתי ושמעתי הכל.
כל מה שקראתי ושמעתי היה מאנשים שהגיבו על האירועים מבחוץ. הייתי אובססיבי
לגבי פטירתה של המפלצת המחורבנת והמעצבנת הזו מאז שהוא עשה את הטובה הגדולה
ביותר לעם היהודי (לו רק עשה זאת לפני עשרות שנים) בכך שהביא לסיום שלטון
האימה בן שלושים השנים שלו. מה שאני חייבת להוסיף, היה ידוע על הרבה יותר
אנשים ממה שאתה יכול לדמיין. כמה זה מביך וכמה אירוני זה עבור אנ״ש שעיתון
שמאלני אנטי-דתי היה המושיע, הגיבור והמגן האמיתי של היהדות החרדית, שכן
חשיפתם היא שעצרה סופית את המפלצת.
אני אשאיר את המסר שהשם רוצה שנעביר מזה לרבנים.
מכיוון
שכאמור כל מה שהודפס או פורסם היה מבחוץ, כלומר אנשים שמעולם לא עברו
התעללות ובטח שלא על ידי ח.ו, החלטתי לתפוס את מקומי הראוי על הרציף. מי
קבע שרק בעלי ידע מבחוץ צריכים להגיב, לנתח, לבקר, ובמקרים מסוימים אפילו
להצדיק את ח.ו.? האם אין לי מקום ליד השולחן? אחרי הכל, ביליתי יותר לילות
ממה שחשוב לי להודות בחברת התגלמותו של השטן עצמו. למי עוד יש זכות להישמע
אם לא לי?
לפני
שאכתוב על הרגשות שלי לגבי איך אנחנו צריכים להגיב, אני רוצה לספר לכם על
עצמי כדי להבין מאיפה אני מגיע. אני הצעירה במשפחה חרדית גדולה בבני ברק.
כשהייתי בת שתים עשרה, התחלתי להתנהג קצת בחוסר משמעת בבית הספר. ההורים
שלי לקחו אותי למרכז לילד ומשפחה בבני ברק להערכה. שבוע לאחר ההערכה, שיחת
טלפון הודיעה לנו שיש לי תור למטפל לאותו יום רביעי.
כשהגעתי,
אמרו לי לחכות במשרד למטפל. לתדהמתי ולשמחת משפחתי, ח.ו. עצמו נכנס לחדר,
הציג את עצמו ואמר שהוא הולך להיות המטפל שלי. הודיתי בשקט להשם על המזל
הטוב שלי שיש לי את הפריבילגיה של ח.ו. עצמו להיות המטפל שלי. בהתחלה הוא
עודד אותי לדבר על עצמי ועל משפחתי. לפעמים השאלות שהוא שאל על היחסים בין
בני המשפחה היו מוזרות בעיני. עם זאת, הייתי בטוח ש-ח.ו. יודע מה הוא עושה;
אחרי הכל, הוא היה ח.ו.
עד
מהרה התמקדו שאלותיו בי ובחיי האישיים. הוא שאל אותי שאלות שלא האמנתי
לאדם - הרבה פחות לרב, הרבה פחות אדם כמו ח.ו. שהמשפחה שלנו וכמעט כל משפחה
שהכרנו האזינו לו ברדיו מדי שבוע - היו שואלים. הוא שאל אותי אם הגעתי
למחזור החודשי. הייתי המומה ונבוכה מהשאלה הזו. התכוונתי לספר לאמא שלי. עם
זאת, התביישתי מכדי לומר דבר; אחרי הכל, אמי התרגשה מכך ש-ח.ו. בחר בי
"לטפל".
עד
מהרה הוא התחיל לגעת בי. גופי קפא באימה כאשר ידיו המטורפות נגעו בגופי.
הייתי ילדה חרדית בת שתים עשרה שגדלה עם "כל כבודה במלך פנימה" - "בת
המלוכה כולה מפוארת בתוך הארמון". כלומר אני צריכה להיות שקטה וצייתנית
למבוגרים ממני ולא להתנגד ולהיות לעומתי . לימדו אותי להיות כנוע, במיוחד
לרבנים ו-ח.ו. היה רב גדול. "התבטלות"- להכפיף את עצמך לצוואה הרבנית הייתה
האמונה והדוקטרינה של החינוך שלי.
הנגיעות
נמשכו, ו-ח.ו. הפך לאגרסיבי יותר ויותר. אמרתי לחברה הכי טובה שלי שאני
רואה את ח.ו. כל שבוע. כפי שניתן לחזות, בקרוב, כל ילדה בכיתה ידעה שנפגשתי
אחד על אחד עם ח.ו. כל שבוע. בנות היו שואלות, "הוא נותן לך ספרים בחינם?
הוא בטח כל כך אדיב ומבין."
האם
אתה יודע מה זה בגיל שתים עשרה שכל ילדה בכיתה שלך יודעת שאתה בקשר עם
ח.ו. ומזכירים לך את זה מדי יום? האם אתה יכול לדמיין איך זה מרגיש
להיאנס בשעה 10 בבוקר ואז לחזור לבית הספר, וכל הבנות מתגודדות ושואלות,
"איך זה הלך?" האם אתה יודע איזה כאב וייסורים זה לחזור לכיתה לאחר שהותקפת
על ידי המפלצת הזו רק כדי לגלות שהמורה קוראת בקול רם מ"ילדים מספרים"
כפרס על התנהגות טובה?
למה לא סיפרתי לאמא שלי? אתה בטח צוחק.
אמי שואלת בגאווה, "איך היה לראות את ח.ו. היום?"
האם אני אומר לאמא שלי, "זו בדיוק הבעיה, אני רואה יותר מדי ח.ו."!
האם אני יכולה להגיד לאמא שלי שהוא עשה דברים שאין לי כל אפשרות להבין ולעבד?
האם
אני אומר לאמא שלי שאני צריכה לראות מטפל חדש כדי לדבר איתו שכן המטפל
שלי תקף אותי לפני שעתיים והשאיר אותי לבכות את עצמי לישון לבד כשאני תוהה
אם מה שקרה במחסן הזה גרם לי להריון?
האם
אתה יכול להבין את הבדידות, הבידוד, תחושת הנטישה, הניכור והעזובה שחשה
ילדה בת שתים עשרה מבני ברק כשהיא בוכה את עצמה לישון מדי לילה ולעתים
קרובות עדיין מרגישה?
כנערה מבני ברק ידעתי שאנחנו קוראים להשם בשעת כאב, והוא ייקח את הכאב.
בכל
פעם שהידיים הנוראיות שלו נגעו בגופי, בכיתי ובכיתי להשם שיסיר את הכאב.
עם זאת, כפי ששמעתי פעם את סבתא רבא שלי אומרת ברגע נדיר של כנות מוחלטת,
"השם שכח אותנו באושוויץ". כך גם ה' שכח ממני במחסן ההוא בבני ברק, שבו
עריסה מונחת בין ערימות "ספרי השראה מעצימים ילדים".
הסרתי
במהירות את המחשבה הכופרת הזו ממוחי והסתפקתי בהסבר מקובל יותר: "אני רעה,
ואני מוכתמת , ואנשים כמוני אינם ראויים לחסדיו של ה'". אני מעריכה את
הדאגה והאימות שלך; עם זאת, הכר את המציאות שהאימות והאמפתיה שלך מוגבלות
לניסיון חייך, ומעולם לא היית במצב של ילדה בת שתים עשרה שנאנסת מדי שבוע
על ידי ח.ו.
ידעתי שזה לא בסדר.
ידעתי
שלילדה בגילי אסור להיות לבד עם גבר אחר במחסן. אבל, רב גדול עשה זאת, אדם
שלימדו אותי לציית לו כיוון שהוא לא יכול לעשות שום עוול. זה קדחו בי
מהיום שיכולתי ללכת ש"אנחנו מקשיבים בצייתנות לרבנים בלי לשאול שאלות.
ידעתי מבית הספר, מהבית, מרחובות בני ברק, שאנחנו מקשיבים בצייתנות לרבנים
בלי לשאול שאלות. לרבנים הגדולים, ורק הם, יש את הכוח הסודי, המסתורי,
הערפילי והאמורפי הזה שנקרא 'דעת תורה'.
גדלתי
עם האמונה הדוגמטית שנשים אינן יכולות להחליט בנושאים חשובים שמשנים חיים.
נושאים חשובים מחליטים על ידי בעלי דעת תורה. אם לא נחשב למחסן בפועל של
דעת תורה, ל-ח.ו. בהחלט היה הגיבוי וחותמת האישור של דעת תורה. בתחילת
ספריו יש הסכמות זוהרות ומכתבי תוקף מבעלי דעת תורה. לכן, כשח.ו. אמר לי
שאנחנו יוצאים לטיול קטן למחסן שלו, צייתתי; אחרי הכל, הציות למי שמייצג את
דעת תורה הוא מעל הכל.
אף אחד מעולם לא אמר לי ש"כל הנצנצים הם לא זהב?"
לא
פעם אחת בכל שנות ההשכלה שלי הודיעו לי מורה, מנהלת, מחנכת או מישהו אחר
בבית הספר שרבנים יכולים להיות רעים ולעשות דברים רעים מאוד לילדות קטנות.
לא קיבלנו אזהרות מה לעשות אם גבר נוגע בך. אף אחד מעולם לא אמר, "אם גבר
אי פעם נוגע בך בצורה שגורמת לך להרגיש לא בנוח, לא משנה מי הוא, אפילו רב
גדול, תברחי הכי מהר שאת יכולה ." אף פעם מחנך לא אמר לנו שכל האנשים
יכולים להיות רעים.
לימדו אותנו שרבנים הם טובים, ורבנים גדולים יותר הם מושלמים. מה שקדחו בנו בראש היה ציות מושלם ללא ספק לסמכות הרבנית.
אז
חייתי בשני עולמות. בבית הספר הייתי בית יעקב מיידל, אמרתי תהילים
והתנהגתי כמו כל ילדה אחרת. ובכל זאת, כשהגעתי לח.ו. , הפכתי לשפחת מין,
יצאנית , זונה, ופילגש לשטן עצמו.
קח
נשימה, הרב אייזנמן. אני יודעת שזה כואב לשמוע. אבל, אני צריכה לפרוק
ולשפוך את הכאב שלי. הייתי מתארת לעצמי שלא לעתים קרובות אישה שיש לה משפחה
משלה, אישה שאף גבר מלבד בעלה לא ראה מעולם שערה אחת, מדברת כך. עם זאת,
אותה ילדה קטנה שלמדה למדור את החיים בגיל שתים עשרה ולחיות בו-זמנית בשני
עולמות היא כיום אישה בוגרת שעדיין חיה חיים כפולים. כשאני רואה את בעלי
עוטה את השטריימל בשישי אחר הצהריים והוא הולך עם הבנים שלנו לשול, אני
מתמלאת תודה להשם על בעל נפלא, מבין וילדים יפים. ובכל זאת, כשאני הולך
להדליק נרות שבת וצריך להתמודד עם ה' לבד, המחשבות שלי נודדות בחזרה למחסן
הספרים ההוא בבני ברק.
אני
רועדת כשאני מדליקה את הגפרור, ואני מתחילה לרעוד ולהתעוות. כל שבוע במשך
שנים על גבי שנים, אותו תרחיש חוזר על עצמו. אני מתביישת ומרגיש מוכתמת
מאוד ובעיקר לא ראויה להדליק את נרות השבת, שמביאים אור כשכל כך הרבה מחיי
היו חור שחור של חושך. אין לכם מושג מה אני (ועוד הרבה ניצולים) חווים
כשאנו צפויים להיכנס למים המטהרים של המקווה.
ההרס שחולל דמות שטנית זו בשלושים שנות שלטון האימה שלו לעולם לא יכומת או יובן כראוי.
אני
מכירה את כבודו הרב אייזנמן; אתה לא צריך להגן או לענות עבור אף אחד. אני
כותבת את המילים האלה לא מצפה ממך לענות, אלא כתרגיל קתרטי מכריע וחיוני
שאני מתפללת שיעזור לי יום אחד להשיג קתרזיס אמיתי והקלה על נשמתי
הבעייתית. אני מבקש מחילה מראש כל מילה שעלולה להיראות לא מכבדת או מזלזלת.
עם זאת, המטרה שלי היא לא לטפח את מצ'לוקס; המטרה שלי היא שכולנו נגיע
להבנה הדדית גדולה יותר של בעיית ההטרדות המיניות המתפשטת, המושתקת כרגע
ומטואטאת מתחת לשטיח במגזר שלנו.
המטרה שלי היא להיות כנה, ואמיתית.
אם
אני לא יכולה לחשוף את הרגשות האמיתיים שלי, האם אני לא עדיין בציפורניים
הכלואים של ח.ו.? מי עיכב וריחק אותי מלדבר כל כך הרבה זמן. האם אתה יכול
לשלול מניצול את זכותה לומר את דברה לאחר שנים של כליאה בקהילה? האם
"הציבור שלנו" כל כך שברירי עד שאי אפשר להעלות שאלות כנות ונוגעות ללב?
אני מתפללת שזה לא המקרה.
הרב
לופיאנסקי כותב על התעללות מינית "אם אתה מעדיף אמת על פני הנאה מהחיים,
תגלה גיהינום שקיים כאן בעולמנו". אני יודע את האמת, וראיתי גהינום שקיים
בעולם הזה. "גיליתי" אותו שוכב על מיטת תינוק בין המעברים של מחסן מלא אבק,
כאדם שפעם הערצתי אותו הכריח אותי לחיות בגיהנום. גיליתי גהינום בחדר מלון
ברמת גן כשחוללתי בכאב ונידון לחיות בגיהנום עד יום מותי.
הרב
לופיאנסקי, אתה צודק בהתייחסות אליו כ"גהינום". אני מעדיפה את המילה
האנגלית Hell מכיוון שהיא מעבירה את הזוהמה והסיוט של החוויה. כאשר אנו
משתמשים במילים בעברית, לעתים קרובות מדי אנו מחטאים ומנסחים את מה שצריך
להיות מפורש וברור. כבוגרת בית יעקב וקורבן של ח.ו., אני מרגישה כשירה
להגיב על האופן שבו העולם "בחוץ" פירש והסביר (להרחיק) את המחדל הידוע
והשפל של ח.ו.
בפעם הראשונה בחיי, אתה מאפשר לקול שלי להישמע. אתה מאפשר לי, במילים שלי, לספר את הסיפור שלי.
נמאס
לי לשמוע את הסיפור שלי מסופר על ידי אחרים, במיוחד אלה שמעולם לא חוו את
הגיהנום עלי אדמות. נמאס לי שאומרים לי איך אני צריכה להרגיש, ונמאס לי
לשמור את הכאב הפנימי ביותר שלי קבור עמוק בנשמה שלי.
יש לי זכות דיבור.
יש לי זכות להשמיע את קולי.
קראתי
לאחרונה מאמר של הרב אהרון לופיאנסקי שכותרתו "על אלה אני בוכיה ". (זה
הופיע במקור במשפחה, גיליון 893; 4 בינואר 2022) הרב לופיאנסקי, ששמעתי
שהוא אדם עדין ומבין, הציג השערה להסביר את הבעיה הכמעט מגיפה של התעללות
מינית בעולם החרדי. הרב לופיאנסקי מעולם לא מזכיר את ח.ו. או כל מתעלל ידוע
אחר בשמו, למרות שהוא רומז עליהם. הרב לופיאנסקי הוא איש יושרה, ואני
בטוחה (כדבריו) שהוא יעודד אותי לכתוב את היצירה הבאה.
הוא מציין את החשיבות הקריטית של שמיעה מניצולים. הנה המילים שלו:
[“]לפני
מספר שנים הייתי מעורב בפרסום גיליון דיאלוג בנושא הטרדה והתעללות. כללו
ראיונות ארוכים עם אנשי מקצוע בתחום ומאמרים נוספים בנושא.
מאמר
אחד נכתב על ידי ניצול. זה אדם מוכר לי שיש להאמין לכל מילה שלו, אדם
שמנהל חיים מכובדים וחייכניים ביותר. אחרי שהאדם נפתח אליי, הייתי בהלם.
נראה היה שהוא חי חיים טובים ומאושרים כל כך. ורק אז גיליתי באיזה סוג של
גהינום הוא חי. עשרות שנים אחרי האירועים, הוא עדיין חי עם הטראומה ויש לו
מדי פעם מחשבות אובדניות.
אם לצטט אדם גדול שקרא את המאמר, "זה שינה את ההבנה שלי לגבי מה זה התעללות וטראומה. הפכתי מכופר ומכחיש למאמין נלהב."[']
אם אני יכול לשנות את ההבנה של אנשים לגבי מה זה התעללות וטראומה. ולשכנע עוד מכחיש וכופר (להיות) מאמין נלהב- אני אהיה מרוצה.
(המשך מחר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.