ובהמשך לאסון שלא מרפה מאף אחד מאיתנו, וכולנו יחד באבל על הצדיקים שהלכו לבית עולמם בהר מירון בשבוע החולף.
ישנה שאלה גדולה, קשה ועצומה, ואת השאלה הזו כמעט אין מי שלא שואל:
הרי הגמרא במסכת קידושין (ל"ט ע"ב) ובמקומות נוספים בש"ס מלמדת אותנו, ש"שלוחי מצווה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן" – לא רק שאינם ניזוקים בדרכם לדבר מצווה, אלא גם בחזרתם.
אם כך, איך יתכן שאנשים שיצאו לקיים דבר מצווה,
יצאו לשמוח בשמחתו של הצדיק,
"זכו", ונפטרו מן העולם בצורה טראגית שכזו?
הגמרא מלמדת אותנו במסכת שבת (קי"ח ע"ב): "רבי יוסי אומר, יהא חלקי ממתי בדרך מצווה" –
הוא מאחל לעצמו להיות בחלקו עם אותם קדושים וטהורים שנפטרים בדרכם לקיום מצווה.
שואל המהרש"א במקום (ד"ה ממתים): "כיצד יתכן שיהיה אדם שימות בדרכו לקיים מצווה, והלא 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים'?".
והוא מסביר שהוא מת לא בגלל אותה מצווה.
הרב שטיינמן זצ"ל, בספרו "איילת השחר" (שם), מרחיב את הדברים יותר.
הוא אומר: "ישנו אדם שנגזר עליו להיפטר ביום ל"ג בעומר, זו השעה שמראש אמורים להסתיים פתיל חייו ותפקידו כאן בעולם הזה. כאשר הוא "זוכה" והוא מת מתוך מצווה, זו זכות עצומה לאותו אדם,
ועל זה אומר רבי יוסי 'הלוואי שאני אזכה להצטרף אליו לגן עדן הזה'".
אדם יכול גם למות באמצע משחק כדורגל, באמצע משחק שש-בש, באמצע דבר עבירה, לא עלינו.
ואדם יכול למות באמצע מצווה.
וכותב הרב שטיינמן שמקובלנו שהגאון מוילנא נפטר מן העולם בשעה שאחז את ארבעת המינים.
כי צדיק אמיתי, כאשר "זוכה" להיפרד מן העולם בהיותו טמון בתוכה של מצווה, הרי שזו מעין חותמת ותעודה לגדלותו העצומה כבר כאן בעולם הזה.
ברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.