פני גהינום

מאת הרב ישראל אהרן קלצקין

בס"ד. ערש"ק פר' ויק"פ שבת החודש תשפ"א.

לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.

לטוס לארץ ישראל זו תמיד חויה נעימה ומרגשת, אבל עשר שעות הטיסה זה החלק הפחות נעים של כל החבילה, אבל אין מה לעשות, זו החבילה וזה בא ביחד.

אך יש יוצא מן הכלל, הזדמן לי כמה פעמים לטוס במחיצתם של אנשים חכמים יודעי טעם בתורה ומתיקותה, אשר בנוסף להיותם אנשי מעלה, יחודיותם בכך, שגם איש פשוט כמוני יכול להתיישב לידם ולשוחח איתם והם מסתכלים עליך בגובה העינים ולא כאיזה זבוב טורדני שנטפל אליך, ואז הטיסה הופכת להיות חלק מהחויה.

זכיתי לפני מס' שנים לפגוש על טיסה לארץ את כ"ק האדמו"ר מסטראפקוב שליט"א, איש אציל רוח, נעים הליכות ופה מפיק מרגליות.

התיישבתי לידו, ופיו הפיק פנינים שהאירו באור יקרות, בין היתר סיפר לי את הסיפור דלהלן, ואספר אותו כלשונו בכלי ראשון, וכה סיפר:

'יום אחד באתי לנחם את בני משפחתו של יהודי יקר שנפטר, וכיון שהיה מקורב אלי וגם תמך במוסדותיי, ביקשו ממני בני המשפחה שאכבד את זכרו ואגיע להקמת המצבה ושאשא דברים לכבודו.

המנוח היה יקר לליבי וידעתי את דרכיו ומעשיו שהיו בהצנע לכת ולמרות סדר יומי העמוס אמרתי להם שאשתדל להגיע.

באותו בוקר הגעתי לחלקת הקבר, היו שם בני משפחתו, מכיריו ומוקיריו ואמרתי לקהל, שכלנו זוכרים את המנוח שהיה מתפלל במתינות ובנעימות, ואין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, הכוונה שננהג כלפיו כפי שנהג בעצמו, על כן נאמר את פרקי התהילים במתינות ובנעימות כפי שהמנוח היה מתפלל ואומר תהילים עם חסידישע גישמאק.

בנו של המנוח, שכנראה כבר התפקע מימי השבעה ומן הסתם כבר היה קצר רוח לחזור לעבודה ולששיגרת יומו, ניסה להאיץ את אמירת הפרקים, (למרות שלמנוח היה רק שם אחד ולא ארוך), וכל רגע הסתכל על השעון ועלי כאילו הוא עומד על גחלים ואני מפריע לו לסיים כבר את המעמד.

שאר המשתתפים נבוכו מכך, כי המנוח היה נעים סבר ואיש חמודות, וכל אחד הרגיש רצון לשפוך שיח בנעימות, לעומת בנו שמפגין בקיצוניות את ההיפך הגמור מדרכי אביו.

כמו לכולם, גם לי כל הסיטואציה צרמה. חיכית שבעה ימים, תחכה עוד 10 דקות, מה קרה? כבוד אביך לא שוה לך את הכמה דקות? דנתיו לכף זכות, מסתמא הוא ממהר לעורך דין לטפל בירושה היפה שהאבא השאיר ואין לו זמן לתת את הכבוד האחרון הזה שביכולתו לתת לאביו ולקיים את ההלכה 'מכבדו בחייו, מכבדו במותו', במוחי שיערתי כי מן הסתם גם בחייו לא כיבדו מי יודע מה.

כשסיימנו את הפרקים הגענו לתפילת 'אנא המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה' שאומרים לפני הקדיש וכו', והבן מסתובב אלי ומראה לי על הספרון ברמזו כי רצוי לדלג על התחינה ולהגיד קדיש מיד.

עשיתי את עצמי כאילו לא ראיתי והתחלתי את ה'אנא' בקול ובמתינות תוך הזכרת שמו של המנוח עד גמירא וב'קל מלא', במקום לומר 'בעבור שבנו נודב צדקה בעד הזכרת נשמתו', אמרתי 'בעבור שאני נודב צדקה בעד הזכרת נשמתו', וסיימתי את המילים האחרונות שבתחינה 'ואל יראה פני גיהנום ונשמתו תהא צרורה בצרור החיים וכו' אמן.

לפני שהבן התחיל לומר קדיש הספיק להביע את רטינתו כלפיי ופלט לקהל ולעברי בזלזול: 'ואל יראה פני גיהנום, זה לא קשור לאבא, אבא הצדיק הלך ישירות לגן עדן' ומיד התחיל לטוס את הקדיש'.

הרבי עושה אתנחתא ואומר לי: 'לאחר הקדיש ביקשו ממני לומר כמה דברי פרידה, אני תמיד זוכר את האימרה ששמעתי ממך באחד מהדרשות שלך שסיפרת שכיבדו אותך לדבר אבל ביקשו ממך: 'רעד איבער אלעס, נאר נישט איבער 5 מינוט' (בתרגום לא מוצלח: תדבר על הכל, רק לא מעל 5 דקות')'

והרבי ממשיך: 'מלכתחילה היה לי רעיון מסוים שרציתי לומר, אבל עקב הסיטואציה עם הבן, הבנתי שעלי לקצר ביותר. באותו רגע הקב"ה שלח לי הארה מוצלחת למוח וכה אמרתי:

כולנו הכרנו את המנוח, והבן צודק, לכאורה לא שייך לומר כאן 'ואל יראה פני גיהנום' הרי בטוח פרסו לפניו שטיח אדום ישירות לגן עדן, אבל יש עוד קושיה, היה צריך להיות כתוב 'ואל יראה גיהנום'? למה כתוב 'ואל יראה פני גיהנום'? מה ה'פני' נכנס לכאן?

והתירוץ לשני הקושיות אחד הוא, דאיתא בספה"ק שכאשר נשמה מסתלקת מן העולם ועולה לשמי רום, הוריו וזקניו באים לקבל את פניהם, ועתה, תארו לכם, אבא צדיק יוצא מגן עדן לקבל את פני בנו הצדיק שהלך בדרכיו והאבא חוזר לגן עדן יחד עם בנו, אבל לצערנו יש מקרים, שהאבא חוזר לגן עדן, ונאלץ להיפרד מבנו שמובל לגיהנום, ובצער רב מלווה אותו לפתח הגיהנם וחוזר למקומו בגן עדן בגפו, במקרה כזה, הצדיק נאלץ לראות את 'פני גיהנום' לכן מאחלים לצדיק שיזכה לצאצאים שילכו בדרכיו וימשיכו איתו למקומו בגן עדן 'ואל יראה פני גיהנום'.

סיימתי את הדרשה והקהל הבין בדיוק מה היתה כוונתי.

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות המאמר בשבוע שעבר על אחי ז"ל שהמשיך בדרכי אבי ז"ל וכיבדו בחייו וכיבדו במותו ומשמים זיכו לו שאפילו לא יטריח את אבא שיצטרך לצאת מיוחד לקראתו לקבל את פניו, ונפטר ביום היארצייט שלו שאז חוגגים לנשמה יום הולדת ומעלים אותה להיכלות יותר נשגבים ותוך כדי הליכה להיכל הנשגב פגש בבנו בכורו, תנצב"ה.

בברכת שבת שלום ומבורך:

ישראל אהרן קלצקין