מרן האדמו"ר הרי"ף ראב"ד מרוקו על השובבי"ם חלק א'

חלק א :

״ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם, ויעמדו העם על משה מן הבוקר עד הערב״ (שמות יח י״ג) והנה פסוק זה קשה ביותר. ״ויעמדו העם על משה מן הבוקר עד הערב״ וכי יכול לעלות על דעתינו שזה כל מה שמשה רבנו היה עושה, רואה אנשים לדון אותם דין תורה מבוקר עד ערב. ודאי שהיה לומד תורה, מקדש את עצמו בעבודת השם, מה זה מבוקר עד ערב. 

אלא אפשר לבאר, על פי הנהגה שהייתה מונהגת אצל אבותינו הקדושים זצוק״ל, אנשים ידעו בערך מתי הצדיק יראה אותם. ולפעמים נסעו על סוס ועגלה וסכנות מרובות בדרך, רק לרגע אחד לראות את הצדיק. ולפעמים לא זכו לראות אותו, כי מי יודע מה עבודת השם. 

וכך מסופר על אבותי, שהיו נעלמים מהציבור לתקופות ארוכות והיו מתלוננים, מה עם עולם הבא שלהם ומתי אעשה אנוכי גם לביתי בעבודת השם. וזה מה שהיה עושה משה, היה דן את העם שעה ביום ואת השעה הזאת לא ידעו מתי היא תהיה וכך כולם היו מתאספים מבוקר עד ערב. 

וידע אגרא דכלא דוחקא, השכר על זה שהולכים לשמוע דרשת החג זה הדוחק שנדחקים שם.  כי על התורה ועל העבודה אין שכר בעולם הזה, אבל על הדוחק ועל הזמן שממתינים על זה, יש שכר בעולם הבא. וכן משה היה דן את עם ישראל שעה ביום, אבל עם ישראל כל היום היו ממתינים למשה רבנו, לדעת את דבר השם ולדון דיני תורה. 

והנה נשאלנו אתמול שאלה ובימים אלו משתדלים לעבוד על עצמנו בחשבון נפש עמוק, ״אם אין אני לי, מי לי״ ונחפשה דרכנו ונשוב אל השם, ופחות עונים רק על דברים שחייבים ״והוא רחום יכפר עוון״ ונזכה לטהר את נפשנו ולעובדך באמת. 

בענין אם מותר לאכול ביצה קלופה שעבר עליה הלילה. הנה בגמרא (נידה י״ז) אמר רבי שמעון בר יוחאי, ה׳ דברים הן שהעושה אותן מתחיב בנפשו ודמו בראשו. האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה וכו׳ שעבר עליהם הלילה. 

וכך מובא ברמב״ם ובשולחן ערוך, שהביאו דבר זה להלכה, וכן מצאנו אחרונים שהקלו בזה. והנה ברוקח (סי רצו) כתב, מה שנוהגים בזמננו להתחיל ללמוד עם התינוק ביום חג השבועות, וכתב וזה לשונו, ואחר כך מביאים ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה, וכתוב עליה ״ויאמר אלי בן אדם״ וקורא הרב כל התיבה והנער אחריו, ומאכילים לנער ע״כ. 

הינה מדובר ביום טוב, לוקחים ביצה שכתבו עליה מבעוד מועד ״ואתה בן אדם״ ומאכילים את הקטן. ומשמע, שעבר על הביצה הלילה, ואם כן שרי לאכול ביצה שעבר עליה הלילה. 

ודבר מנהג זה נשאל למהר״ם למה לא חוששים על הסכנה של ביצה קלופה. והביא בתשובתו ב״הגהות מרדכי״ (מסכת שבת תסא) וזה לשונו, ומביצה קלופה ששאלת, אמאי לא חיישינן לרוח רעה, יפה כתבתם דדלמא לא שכיח בינינו הרוח רעה. אי נמי, כתבי הקודש שעליהם מצילין. ושלום העני מאיר, עכ״ל. 

הנה תשובת המהר״ם היא או שאין היום רוח רעה כזאת או שהכתב של הפסוק על הביצה, מציל את האדם מרוח רעה. אך בכל אופן דברי רבי שמעון בר יוחאי עדין עומדים, ה׳ דברים העושה אותם מתחייב בנפשו, ביצה קלופה ואנחנו לא נדע מה נעשה. 

והנה בשו״ת ״מנחת יצחק״ (חב סי סח) למסקנת דברי אומר, מי שמקל יש לו על מי שיסמוך. ובשו״ת ״שבט הלוי״ (חו סי קיא) הכריע להלכה, אין למחות על המקלים. וכותב שמהטעם הזה לא מחה בבתי חרושת גדולים, שפותחים ביצים לאלפים ורבבות ומשווקים אותם בחביות לכל העולם, דאין בידנו להחמיר ולאסור מן הדין, עכ״ל. 

והנה מצאנו בשו״ת ״בת שלמה״ (בחיוד סי קפט) שכתב בזה הלשון, ומה שכתב דלא אמרו בביצה קלופה הוא סכנה, רק במבושלת ולא בביצה חיה, הנה אדרבא, ממנהג העולם הוא ראיה להיפך, דבכל ערב שבת קודש מערבין ביצה מבושלת עם חומץ, להיות מאכל ליום השבת. אלא שיש לומר דכיון שנתערב בחומץ קודם שעבר הלילה, אין סכנה בכהאי גוונא. 

אמנם, מה שמושחין החלה בביצה מלמעלה וכן מבשלין בצלים ומשרין ליום המחר, שמע מינה דתופסין שמבושל לא איכפת לן, והסכנה האמורה בש״ס הוא בשעבר עליהן הלילה כשהיה חיין, עכ״ל. 

והנה לקוצרים אמר ברוך, דעת אבותינו ורבותינו זצוק״ל שכל ביצה שבושלה וקילפוה לפני שבת או לילה לפני, מקפידים אצלנו מדורי דורות שתהיה עליה מלח או עוד דבר. ואם לא היה על הביצה מלח, ראינו מעשה רב שנמנעו לאכול את הביצה הזאת. 

וכן בענין שום, שהיום מייצרים אבקת שום ויש שחוששים להשתמש באבקת שום. והנה דבר זה אינו הלכה, אלא קפידה שהקפדנו על עצמנו על החמש דברים שרבי שמעון בר יוחאי אומר, אם עבר עליהם הלילה ואין איתם משהו נוסף, הקפדנו לא לאכול מזה. 

וכך נהגו אבותי ורבותי הקדושים זצוק״ל דדעתינו היא מספיק שרבי שמעון בר יוחאי אמר את דבריו חקוקים הם באוויר העולם. ואפילו שיש מתירים רבים, בכל זאת ראינו את אבותינו נזהרים ולא אוכלים מאכל שנעשה מחמשה דברים שעבר עליהם הלילה, אין אנו יודעים אם יש היום את הרוח רעה הזאת או לא, אבל דאגתם ופחדם של אבותי די ויותר לנו, המשתדלים ללכת בדרך האבות הקדושים, להחמיר חומרה זאת. 

והנה יש חומרות שאבותינו ורבותינו הקפידו ויש חומרות שלא הקפידו. לענין נישוק, תלמידי רבנו הבעל שם טוב הקפידו לנשק רק תשמישי הקודש, ספרי תורה, מזוזות, יד של צדיק. כי בנישוק יש חיבור. 

וכך מצאנו כשחכם חידש חידוש גדול, היו יושבי בית המדרש אומרים, ״שפתיים ישק״. ויש כח גדול לנישוק להתחבר בו. וכן בליל יום הכפורים, מנשקים הספר תורה ומייחדים ייחודים גדולים. 

והרחיבו רבותינו בענין נישוק מזוזה, האם בפה ינשק המזוזה או ביד. ומצאנו חלק מהמפרשים שאמרו בפה ואנחנו נהגנו לפחות פעם אחת ביום, לצאת מפתח הבית ולעשות ביד צורה של שד״י ולהניח את היד על המזוזה ולנשק, כך ראינו אצל אבותי הקדושים. 

ובנישוק ספר תורה, מניחים את הטלית על הספר תורה ומנשקים הטלית. ובנישוק קברי צדיקים מניחים את היד על הציון ומנשקים, דידוע שעל קברי צדיקים הרבה רוחות רעות באות ומחפשות תיקון לנפשם. 

ולכן מצאנו סתירה בדברי רבנו האר״י הקדוש, שמצד אחד כותב לא ללכת לקברי צדיקים ומצד שני כותב כן ללכת לקברי צדיקים. ותרצו, סתם ללכת לקבר צדיק זה בעיה, יש בבית החיים הרבה רוחות שמזיקות ואפשר לצאת נזק, יותר מתועלת. אבל אם אדם עושה תשובה ויודע איך ללכת בצורה נכונה, זכות עצומה ללכת ולהשתטח.