מאת יהודי פשוט
ברשות אדוני יקירי הגאון המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת הרב מוהרח''ש שליט''א
וידבר משה אל־ראשי המטות
לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה':איש כי־ידר נדר לה' או־השבע שבעה לאסר
אסר על־נפשו לא יחל דברו ככל־היצא מפיו יעשה:
ובמדרש תנחומא - אמר
להן הקב"ה לישראל: הוו זהירין בנדרים, ואל תפרצו בהן. שכל הפורץ בנדרים,
סופו למעול בשבועות. והמועל בשבועות כופר בי ואין לו מחילה לעולם, שנאמר:
"כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא". וכתוב אחד אומר: "ונשבעת חי ה'
באמת במשפט ובצדקה" (ירמיה ד ב) – אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורים
שמותר לכם להישבע בשמי. אפילו באמת אין אתם רשאין לישבע בשמי, אלא אם יהיה
בך כל המידות האלו: "את ה' אלהיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע"
(דברים י כ) – שתהא כשלושה אלו שנקראו יראי אלהים: אברהם איוב ויוסף… אם יש
בך כל המידות הללו, אתה יכול להישבע. ואם לאו, אין אתה רשאי להישבע. מעשה
בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות בהר המלך וכולן נחרבו על שבועת אמת
ע''כ וידבר משה אל־ראשי המטות לבני ישראל - לכאורה כיוון רבינו
הרמב''ן תחילת דבריו נגד דברי הרשב''ם שנתן טעם להיעדר ציווי השם למשה
עניין הנדרים קודם שמסרם לראשי המטות, ואלה הם דבריו - וידבר משה אל ראשי המטות
- לא הקדים הכתוב לאמר בכאן: 'וידבר יי' אל משה לאמר , דבר אל ראשי המטות
ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה יי'' , כמו שאמר בפרשת שחוטי חוץ (וי' יז , ב)
ובשאר פרשיות , אבל הזכיר זה בסוף הפרשה , שאמר "אלה החקים אשר צוה יי' את
משה" (להלן , יז). ובפרשת 'ויהי ביום השמיני' נאמר: "ויאמר משה זה הדבר
אשר צוה יי' תעשו" (וי' ט , ו) , ולא הזכיר הצוואה כלל , וכן בפרשת המן:
"ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יי' מלא העמר ממנו" וגו' (שמ' טז , לב) ע''כ. ואני עני הייתי מתמיה על דברי קדשו,
שהרי כל הראיות שהביא הם דברים שנאמרו בעניינים שהכתוב דיבר במינם לפניו
כמו שהיה עוסק בענייני זביחת הקרבנות ובסיפור עניין ירידת המן, ואילו כאן
הוא עניין חדש, ויפה ביאר הרשב''ם שגם כאן נמשך הכתוב אחרי עניין הקרבנות
שחתם בו פרשת פנחס. ואלה הם דברי הרשב''ם - וידבר משה אל ראשי המטות
- נשאלתי באניוב בכרך לושדון: לפי הפשט , היכן מצינו שום פרשה שמַתחֶלֶת
כן? שלא נאמר למעלה 'וידבר יי' אל משה לאמר: איש כי ידר' וגו', והיאך מתחלת
הפרשה בדבורו של משה , שאין מפורש לו מפי הגבורה? וזו תשובתי: למעלה כתוב
"אלה תעשו ליי' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם" ,שאתם צריכין להביא באחד
משלש רגלים משום 'בל תאחר' כמפורש במסכת ראש השנה (ד , א). הלך משה ודבר אל ראשי המטות
, שהם שופטים , להורות לישראל הלכות נדרים , ואמר להם: הקדוש ברוך הוא צוה
לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל , פן יאחרו נדריהם , לפיכך איש כי ידר נדר ליי' , קרבן , או השבע שבועה לענות נפשו לאסור אסר , לא יחל דברו - מוסב על הנדר , כלומר: לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שצום הקדוש ברוך הוא , שכן פרוש לא יחל
- כמו "ויחל (בנוסחנו: ויחילו) עד בוש"(ראה שו' ג , כה); "ויחל עוד שבעת
ימים" (בר' ח , י); "יחל ישראל אל יי'" (תה' קל , ז) - ימתין ויחכה לו.
והמפרש (ראה רש"י) לשון 'חלול' , לפי הפשט טעות הוא בידו.ככל היוצא מפיו יעשה - מוסב על הִשבע שבועה: כעניין שפירש בשעת שבועתו יעשה
, לפי הזמן שפירש , הן קרוב הן רחוק. וראייה לדבר: כעניין שני דברים הללו
פירש משה במשנה תורה: "כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו" , "מוצא
שפתיך תשמר ועשית" (דב' כג , כב , כד). ("כי תדר נדר" וגו' - כענין איש כי
ידר נדר , ו"מוצא שפתיך תשמר" - כענין או השבע שבועה וגו' ע''כ ואילו הספורנו מפרששהכתוב כאן זה הדבר יסוב על אזהרתו יתברך כאשר אמר בהר סיני ולא תשבעו בשמי לשקר-.. ע''כ ורבינו הדגל מחנה אפרים פירש על דרך החסידות ואמר - עוד
י"ל וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר: דהנה מרע"ה היה רוצה לאמר
כאן סתרי תורה ע"ד הידוע רזי וסודות נדר ושבועה והיה ירא לנפשו לאומרם לכל
המון עם כי לא כל הרוצה ליטול את השם וכו' וידוע מה שכתוב בזו"הק ווי אי
אמינא ווי אי לא אמינא דלא ייבדון מרגליתא טבא מבנייהו ולכך וידבר משה אל
ראשי עם בני ישראל המטות לבני ישראל היינו שהם מטים עצמם רק אל הצורך לבני
ישראל והם הם זכי הדעת ושלימי הנפש ולהם גילה מצפוני סתרי התו"הק התלוים
בזה הפרשה והמש"י ע''כ. וגם חביבים עלי דברי רבינו המלבי''ם שבפירושו הזכיר לי את דברי רבינו הנו''א
- וכבר ביארתי שמשה היה פי שנים ברוחו, שהיה מוכן לנבואה בטבע ובזה היה
דומה ככל הנביאים שהם שלוחי ה' ונבואתם הוא באספקלריא שאינה מאירה ולשון
נבואתם כה אמר ה' ר"ל שה' שלחו לומר דבר בשם אומרו ומשה היה רואה גם
באספקלריא המאירה שאז לא בא בתורת שליח רק שכינה מדברת מתוך גרונו וציין זה
בלשון זה הדבר, ר"ל הוא דבור ה' בעצמו המדבר אליכם מתוך גרוני, וכבר
ביארתי, שמשה נבא בנבואת כה אמר בתחילת נבואתו שעוד לא ראה באספקלריא
המאירה וכן בעת שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל שלא שרתה שכינה על משה ר"ל
באופן שינבא בזה הדבר, ולכן אמר כה אמר ה' עברו ושובו משער לשער, ובעת שהיו
במעלת שלמותם היתה נבואתו בזה הדבר, ולפי הד"א מציין במ"ש זה הדבר, שלא
ישונה דבר מכפי הלשון הזה שדבר ה', אף שע"י ק"ו וסברא הייתי אומר שהחכם יפר
והבעל יתיר, וזה מובא בנדרים (דף ע"ז) ועמ"ש בפ' אחרי (סי' פח). ע''כ
ומורי רבי יהודה נ''ע סיפר לי שאמר לפני התלמידים - כי אפשר שטעם הדבר
שציווי זה הוא תשובה לשאלה של ראשי המטות. ראשי המטות באו למשה ושאלו אותו
האם מי שמעוניין בכך יכול לקבל עליו איסורים נוספים, שאינם כתובים בתורה –
האם יהיו חייבים לקבל אלה ומשה השיב שאכן ניתן לנדור נדרים וליצור על ידי
כך איסורים שיש להם תוקף של מצוותו ית'.. ע''כ אך גם מצינו שאין דעת חכמים
נוחה בנודרי נדרים וכדברי המשנה - "כנדרי רשעים" - נדר בנזיר ובקרבן
ובשבועה "כנדרי כשרים" - לא אמר כלום.. ופירשו שאין דרכם של כשרים בנדרים.
אמנם רבינו הרמב''ם מסייג עניין זה לנדרים בלשון של כעס וחימה, כאומר שלא
ישוב ויכנס לחנות זו, או להדיר שלא יהנה פלוני מנכסיו.. אבל רבי נתן בגמרא
נדרים אומר בלשון מכליל - רבי נתן אומר: הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו –
כאילו מקריב עליו קרבן.. ובפירוש הכלי יקר - איש כי ידור נדר לה'.
שני מיני נדרים הם. כי הנודר בכעסו לאסור על עצמו איזו דבר נדר זה אינו
לה', ודווקא איש כי ידור כשהוא איש מיושב בדעתו קרינן ביה האדם בשבועה
והוא הנודר לה', אבל הנודר בכעסו מאחר שהכעס בחיק כסילים ינוח אם כן אינו
איש ונמשל כבהמה. ורז"ל (סיפרו בגנות הנודר ואמרו הנודר כאילו בנה במה
והמקיימו כאילו הקריב עליה. וכדמות ראיה לדבריהם כי רש"י פירש נאמר כאן זה
הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר כו', ואומר אני דון מינה ומינה מה להלן במה
אף כאן במה כי שחוטי חוץ היינו שהקריב בבמה, אף זה הדבר הנאמר כאן בנודר
מדבר במקריב בבמה כי הנודר דומה כאילו בנה במה. וטעמו של דבר הוא שירדה
התורה לסוף דעת הנודר כי הוא אוסר על עצמו מה שכל העולם נוהגין בו היתר
מסתמא רום לבבו השיאו שמכל העדה יבדל והוציא את עצמו מן הכלל. ובדרך זה
מצינו בלשון רז"ל שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, כי כל זה דרך גאה
וגאון כמו שארז"ל כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה שנאמרחדלו לכם מן
האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. ומה ענין הגס רוח
אל הבונה במה אלא ודאי שמצד גסות רוחו הוא בונה במה לעצמו כאמור, וכן במה
לשון גבוה, ואותו דרך גאה וגאון המצוי בבונה במה מצוי גם בנודר כי מסתמא
כוונתו כדי שיהיה מוחזק בחסיד ופרוש. אך יש מקום לומר נודר בכעסו יוכיח כי
מסתמא בכעסו לא נתכוון לשם יוהרא וצריך אתה לחלק בין נודר מתוך ישוב הדעת
ובין הנודר בכעסו, ובמה תדע איפה אם זה הנודר דומה לבונה במה או לא כי אם
נדר בכעסו ודאי אינו דומה לבונה במה, ע"ז אמרו והמקיימו כאילו הקריב עליה,
נתן סימן מובהק על זה כי כל מה שהאדם עושה מתוך כעס מסתמא כשך חמתו הוא בא
לידי חרטה ואינו מקיימו אלא הולך אל החכם שיתיר לו על כן אמר אם הוא נודר
ואינו מקיימו אלא נשאל על נדרו ודאי בכעסו נדר ומתחרט ואז אינו דומה כאילו
בנה במה, וכארז"ל אשר נשבעתי באפי וגו' באפי נשבעתי וחזרתי כשך האף והחימה
ע''כ. ובתנחומא - ובמסכת תענית - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי
יונתן: שלושה שאלו שלא כהוגן: לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא
כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד
אברהם – דכתיב: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא
כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ
הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד
עִם־אֲדֹנִי" (בראשית כד יד) – יכול אפילו חיגרת אפילו סומא? – השיבו
כהוגן, ונזדמנה לו רבקה. שאול בן קיש – דכתיב: "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו
המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו" (שמואל א יז כה), יכול אפילו עבד, אפילו
ממזר? – השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד. יפתח הגלעדי – דכתיב: "וְהָיָה
הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם
מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים יא לא) –
יכול אפילו דבר טמא? השיבו שלא כהוגן – נזדמנה לו בתו. והיינו דקאמר להו
נביא לישראל: "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם־רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ
לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת־עַמִּי" (ירמיהו ח כב). וכתיב: אשר לא צויתי ולא
דברתי ולא עלתה על לבי. אשר לא צויתי – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר
ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה, ולא דברתי – זה יפתח, ולא
עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם..ע''כ וכן היה מורי רבי יהודה נ''ע ממשיל
את ההידור והחומרא הסייג והקבלה בנדר לאוהב הנותן מתנה וטורח בו ומקשטה
מתוך חיבתו אבל מה טעם יש במעשהו של אותו טיפש התופש בכל ההידורים והחומרות
שנודעו לו כמעשה העוטף את מתנתו המועטת כמעשה כל הקישוטים שראה..
ובירושלמי נדרים מצינו הלשון - "לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר
עליך דברים אחרים" ע''כ ובסה''ק נועם אלימלך אמר -"לאסור איסר על
נפשו" רמז אחר שיבוא הצדיק לכל המדריגות, צריך לראות בשכלו ולהבין שעדיין
לא יצא ידי חובתו בעבודתו, וידמה בעיניו תמיד כאילו מקצר בעבודה ולמצוא
בעצמו תמיד חסרונות וחטאים ואיסורים, כדי שע"י פשפושו במעשיו יהיה דבוק עם
העולם למטה ויהיה מקושר עמהם להשפיעם רב טוב הצטרכותם. וזהו "לאסור איסר על
נפשו", פירוש למצוא תמיד שעשה איסורים של חטא. וזהו שאמרו "הכורע בברוך
צריך שיראה איסר נגד לבו", פירוש צריך שיוכנע כ"כ שיראה איסור כנגד לבו,
להיות נגד לבו שעשה איסורים וחטאים, למען הפעולה הנ"ל להטיב לישראל ע"י
התקשרותו בהם. וזהו שאמרו על ר"ע "כשהיה מתפלל בציבור היה מקצר ועולה",
פירוש שהראה לעצמו שהוא מקצר בעבודה למען היות דבוק עם הציבור להשפיע להם
רב טוב, "וכשהיה מתפלל ביחיד", ר"ל שלפעמים כשהיה מתבודד בפני עצמו להתאחד
באחדות, "אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזויות אחרת", פירוש שלבני אדם נדמה להם
שהוא בזוית זו העוה"ז, והוא היה בזוית אחרת בעולמות עליונים, כי כן דרך
הצדיק, אף שהוא מדבר עם בני אדם, בכל זאת נפשו קשורה למעלה בעולמות. ואפשר
שלזה רמזו ז"ל באמרם "מאן דלא כרע במודים אחר כו' נעשה שדרתו נחש", כי זה
מדה כנגד מדה, באמת צריך להבין מאין יבוא להצדיק גמור שלא יהיה יוכל למצוא
עצמו שלם במעשיו? זה הוא באמת מחמת חטא הנחש בלתי אפשרי היות שלם, וזה "שלא
כרע במודים", פירוש בדרך הכריעה, היינו עד שיראה איסר שפירושו כנ"ל ההכנעה
הגדולה, והוא סובר בעצמו שתיקן הכל ולא התאמץ לבוא אל ז' מדריגות הנ"ל,
"נעשה שדרתו נחש" מדה כנגד מדה עבור שלא הכניע עצמו. ונחזור לביאור הכתוב.
"לא יחל דברו" פירש"י ז"ל "לא יעשה דבריו חולין", י"ל הפירוש לפי דרכנו,
שהצדיק הזה צריך לראות שלא יהא דבריו חולין כלל וכלל כי אם קדושה ודביקות,
"אבל אחרים מוחלין לו", ר"ל אבל אחרים הבאים אליו בדבר הצטרכותם לפעול להם
דברי גשמיות, הוא מוכרח לדבר עמהם בדברי חולין הגשמיים האלו לפעול להם כל
צרכם, "ככל היוצא מפיו יעשה" פירוש ככל אשר יצא מפי הצדיק כן יעשה ה'
אלקים, כמ"ש הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.ע''כ ורבינו הקדושת לוי אמר על הפסוק - וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין
כי מי שרוצה לעשות מלחמות כשיסמוך על ה' אז בוודאי יצליח במלחמה כשלא
יתכוין לטובות עצמו רק לעשות רצון הקדוש ברוך הוא. והפירוש הוא כך, החלצו
מאתכם, שיחלצו מישותם ולא ילחמו להנאת עצמם אז בוודאי יהיו על מדין ויצליחו
כשיתכוונו לתת נקמת ה' במדין ולא להנאת עצמם ע''כ ומרבינו השפת אמת מובא -
בענין הנדרים ושבועות דכתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין מכלל שכח
הדיבור קודש והוא כח הפה שזכו בנ"י בכח התורה. וכל מ' שנה שעסק עמהם משה
רבינו ע"ה בתורה קבע בהם כח הקול ולשון הקודש. לכן צוה להם על שמירת
הדיבור. ונסמכה הפרשה לתמידין ומוספין להיות התפלות במקום תמידין כמ"ש
ונשלמה פרים שפתינו. וזהו בכח פיהם של ישראל כמו הראשונים שהתפללו בשם והי'
ניתקן ע"י התפלה שיודעין איך להתפלל בשם הי' זה עצמו תיקון הקרבן. וז"ש
ככל היוצא מפיו יעשה וכמו כן בתורה כמ"ש זאת התורה לעולה כו' העוסק כאלו
הקריב כו'. וזה הקול קול יעקב קול בתורה קול בתפלה. וזה הקול הי' בחי' נחלה
בלי מצרים נחלת יעקב והוא בחי' חירות ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים שע"י
בחי' הקול יכולין לצאת מן המיצר כמ"ש מן המיצר קראתי. וז"ש שיהיו נודרין
בעת צרה. לכן בין המצרים צריכין להתחזק בתורה ותפלה. ונתן להם מרע"ה פרשה
זו בסוף מ' שנה שזכו לכח הפה בשלימות. וזהו תכלית האדם כמאמר כל עמל האדם
לפיהו לתקן כח הפה ואז יש בידו כח החירות להיות נושע בעת צרה. וכמו כן בשבת
שנקרא נחלה בלי מצרים לפי שבו נפתח כח הפה כמ"ש ודבר דבר שלא יהי' דבורך
בשבת כדבורך בחול והטעם לפי שבו יש נשמה יתירה ונתחזק כח הפה כמ"ש ויפח
באפיו ויהי לנפש חיה לרוח ממללא וע"י קדושת הנשמה נפתח כח הפה.. ע''כ ועוד אמר
- לא יחל דברו. אמרו חז"ל הוא אינו מיחל ואחרים מוחלין לו. הענין הוא כי
האדם נקרא מדבר. וזה היתרון שיש לו על כל הברואים וצריך להיות הדיבור מנהיג
לכל האדם להיות נמשך אחרי הדיבור. כי דיבור נק' על שם ההנהגה שהוא עיקר
האדם שע"ז חל שם שמים כמ"ש ויפח באפיו כו' לנפש חי' לרוח ממללא. ונעשה בנין
מדיבור האדם. ובגמ' הנודר כאלו בנה במה כו' פירש"י בזמן איסור הבמות. ומ"מ
נראה כמו שבמות הי' להם זמן היתר וזמן איסור. כמו כן יש בנפשות שהנדר
ושבועה מותר להם דהיינו צדיקים כדאיתא במד' אם יש בך מדות הללו כו'. ולהם
ניתן זה הבנין כמ"ש ותגזר אומר ויקם. ושבועה נק' קיימא בתרגום. שנעשה מזה
קומה ובנין. והנה לכל אדם יש עולם ושיעור קומה בפ"ע ולכן הבנין שנבנה
בדיבורו לא יחל. אבל החכם עוקר נדר מעיקרו כי כח החכם למעלה בעולם וקומה
שלמעלה מזה הנודר. ולכן אחרים מוחלין לו. כי עיקר הכוונה שהאדם לא יחל
דיבורו להיות הדיבור שליט על האדם שהוא המנהיג וכח השורש שלו כנ"ל: ע''כ. ועוד אמר
- במדרש ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה כו' אי אתה רשאי לישבע כו' ה"א
תירא כאברהם יוסף כו' אותו תעבוד כו' מפנה עצמך לד"ת כו' ובו תדבק משיא בתו
לת"ח ומהנהו מנכסיו כו'. כי איך יוכל בו"ד לישבע בחי ה'. רק באמת יש לו
לכל דבר חיות מהשי"ת. ומי שיודע זה היטיב ואין לו חיות רק ממנו ית' הוא אצל
האמת לידע כי בהסתלקות שורש החיות שהוא א' נשאר הכל בלי חיות. וזה נותן
יראת שמים כמ"ש ז"ל כי הרקיע עומד נקרש ע"י פחד ממאמרו ית' וכן ירא ה'
לאמיתו כאברהם כו' היראה נכללת בכל מקום בגופו ואין לו מקום בלי יראה שהוא
חיות כל גופו [והוא מרכבה להשי"ת] וזהו תיקון הגוף. במשפט פי' על החכמה
והדעת שבנפש האדם לבד שיודע והוא אצל האמת צריך להיות כל מעשיו במשפט רק
להשי"ת [כמ"ש שמן על ראשך אל יחסר] וזהו אותו תעבוד שצריך האדם להוסיף
משכלו איך לעבוד ליוצרו כי תיקון הגוף כנ"ל אינו התחדשות רק להיות אצל האמת
כנ"ל. וזהו תיקון הנפש והשכל שבאדם. ובצדקה הוא העשירות שהוא חוץ מגוף
ונפש ואינו נברא עמו. וזהו דרך ללמוד איך להתדבק בהשי"ת אף כי אש אוכלה
הוא. רק כמו שהממון מתדבק באדם אף שאין לו שייכות אל האדם וכיון שהוא חוץ
ממנו ע"י שנותן הממון עבור מצות השי"ת ומניח מלהתדבק בו עי"ז יוכל להתדבק
בו ית'. כי הכל במדה כמו שאדם נותן מה שנדבק בו כן יוכל להתדבק במה שלמעלה
מהדרגתו. וג' הנ"ל הם ג' מתנות שכ' במדרש גבי בני גד גבורה חכמה עושר. והם
גבורה בגוף וחכמה בשכל ועושר לבד מהגוף. והוא כמו בכל לבבך נפשך מאודך.
ואח"כ זוכה להיות מתעורר חיות הפנימיות בדיבורו. ולכך חל שם שמים על דבורו
ונאמר לא יחל כי בהסכמתו חל ציוי השי"ת שנעשה מדיבורו איסור מצד חלק אלקי
שיש בו כנ"ל. שאח"כ כתיב והי' הד' האלה כו' על לבבך כו' שמתקן גופו ונפשו
שורה רוח הקודש בקרבו ומאירין דברי תורה בלבו עד שדבורו עושה רושם כנ"ל:
ע''כ לפרשת מטות ב י ל א ו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.