דבר תורה לפרשת ואתחנו / שבת נחמו

מאת יהודי פשוט

ברשות אדוני יקירי הגאון המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת הרב מוהרח''ש שליט''א

ואתחנן אל־ה' בעת ההוא לאמר: אדני ה' אתה החלות להראות את־עבדך את־גדלך ואת־ידך החזקה אשר מי־אל בשמים ובארץאשר־יעשה כמעשיך וכגבורתך: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון   

במד''ר ואתחנן: אמר ר"א: כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו, אלא מתוך חמשה דברים אלו: מתוך צרה. ומתוך תשובה. ומתוך זכות אבות. ומתוך רחמים ומתוך הקץ. מתוך צרה, דכתיב (שמות ב): ויאנחו בני ישראל. מתוך תשובה, דכתיב (שם): ותעל שועתם. מתוך זכות אבות, דכתיב: ויזכור אלהים את בריתו. ומתוך רחמים, דכתיב: וירא אלהים את בני ישראל. מתוך הקץ, וידע אלהים. ואף לעתיד לבוא אין נגאלים אלא מתוך חמשה דברים הללו: מתוך צרה, דכתיב: בצר לך הרי מתוך צרה. ושבת עד ה' אלהיך, הרי מתוך תשובה. כי אל רחום ה' אלהיך, הרי מתוך רחמים. ולא ישכח את ברית אבותיך, הרי מתוך זכות אבות. ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, הרי מתוך הקץ. ודוד פירש אותן (תהלים קו): וירא בצר להם, הרי מתוך צרה. בשמעו את רנתם, הרי מתוך תשובה. ויזכור להם בריתו, הרי מתוך זכות אבות. ויתן אותם לרחמים, הרי מתוך רחמים. (שם) הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגויים הרי מתוך הקץ: דבר אחר: ושבת עד ה' אלהיך אמר ר' שמואל פרגריטא, בשם ר' מאיר: למה הדבר דומה? לבן מלך, שיצא לתרבות רעה והיה המלך משלח פדגוגו אחריו ואמר לו: חזור בך בני! והיה הבן משלחו. ואמר לאביו: באלו הפנים אני חוזר בי ואני מתבייש לפניך?! והיה אביו משלחו ואומר לו: בני! יש בן מתבייש לחזור אצל אביו?! ואם אתה חוזר לא אצל אביך אתה חוזר?! כך הקב"ה, משלח ירמיה לישראל בשעה שחטאו ואמר לו: לך אמור לבני: חזרו בכם! מנין? שנאמר (ירמיה ג): הלוך וקראת את הדברים האלה וגו'. והיו ישראל אומרים לירמיה: באלו הפנים אנו חוזרים להקב"ה?! מנין? שנאמר (שם) נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו וגו'. והיה הקב"ה משלח ואומר להם: בני! אם חוזרים אתם לא אצל אביכם אתם חוזרים?! מנין? (שם לא) כי הייתי לישראל לאב וגו'. אמר רבי עזריה: א"ל הקב"ה לירמיהו: לך אמור להם לישראל: חייכם! איני כופר בכם, אתם אמרתם לי בסיני: ומעי המו עליו. אף אני כך אומר לכם. מנין? שנאמר (שם): הבן יקיר לי אפרים וגו' ע''כ.   ורבינו בחיי פתח פירושו לפרשה זו בדברי משלי: מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו שלמה המלך ע"ה באר לנו בכתוב הזה  תועלת מדת הצדקה וגודל שכרה בעוה"ז ובעוה"ב. ודבר ידוע כי עיני העשיר תלוים אל עשרו או לרבוי אוהביו ומיודעיו שהם רבים, כענין שכתוב ואוהבי עשירי רבים, אבל העני אין עיניו תלויות כי אם לה' יתברך, לא לעשרו כי עני הוא, ולא לחבורת אוהבים כי אין לו אוהבים ומרעים, ואף אם היו לו הלא המה כלם יחדיו יפרדו ממנו וישנאוהו בסבת רישו וכענין שכתוב כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו, וכתיב ודל מרעהו יפרד, יאמר כי אפילו לא נשאר לו אלא ריע אחד אותו הריע הוא מתרחק ממנו, ועל כן אמר שלמה ע"ה כי כיון שהוא שנאוי מן הכל הקב"ה אוהבו, והמחונן אותו הוא מלוה ה', לפי שלא הביאו לחון את הדל כי אם אהבתו של הקב"ה, שהוא אוהב למי שאוהב הקב"ה שהרי הקב"ה אוהבו שקראו עמי, שנאמר בישעיהו ובה יחסו עניי עמו, וכיון שהוא מלוה להקב"ה הרי נתחייב לו הקב"ה לפרוע לו המלוה ההיא, כלומר השכר בעולם הזה, שכן מצינו בפרשת הצדקה למען יברכך ה' אלהיך, והברכה היא תוספת טובה והצלחה בעוה"ז, וכן דרשו רז"ל מלוה ה' חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. וגמולו ישלם לו, זו הבטחה על שכר העולם הבא כי מלבד שיפרע לו הקב"ה המלוה בעולם הזה יתן לו שכרו בעוה"ב, כי אין מנהג ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה בלתי אם יוסיף או יחדש בה דבר, כמו שהזכרתי פעמים רבות, ומה שאמרו חונן דל ולא מרחם לפי שמלת חנינה הוא מלשון מתנת חנם, וכתיב בפרשת הדל והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, אעפ"י שאינו הגון, ועל כן נתחייב האדם במדת החנינה לפי שהוא מדתו של הקב"ה שהוא משפיע מברכתו לבריות ונותן להם מטובתו חנם, שכן הודיע למשה בסיני שהוא מנהיג עולמו במדת החנינה שנאמר וחנותי את אשר אחון, וכתיב והלכת בדרכיו, מה הוא נותן מתנת חנם. אף אתה תתן מתנת חנם וכן כל מבקש מלפניו ויעמוד בתפלה הוא נענה בתחנה שהוא העיקר בתפלה, וכן מצינו בדוד שאמר אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהתעסק בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה בכלן אלא בתחנה..ע''כ.  והנה דבר נורא מצאתי מהחיד''א בספרו פני דוד על הכתוב: ואתחנן אל ה' בעת ההוא וזה לשונו: אפשר לומר במה שנראה מהילקוט פרשת וילך שמפני שנתרשל ולא התפלל תכף לזה נשבע ה' וז"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא ומסיבה שהיה בעת ההיא ולא קודם לכן ויאמר ה' רב לך ולא נשמעה תפלתי. אך יש שיטה אחרת מרבותינו זכרונם לברכה והביאה רשב"ם דהי"ל נחת רוח לקבה"ו במה שהמתין להתפלל ומש"ה זכה לראות את הארץ ולפ"ז יתפרש הכתוב כך ואתחנן בעת ההיא ומשו"ה שאני נתעכבתי לאמר זכיתי שאמר אלי לראות הארץ.. ע''כ. ועל דרך פשוטו של מקרא ביאר רבינו המלבי''ם וכתב: כבר פי' הרי"א שמפני שבגזרת מי מריבה אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, ולא אמר לכן לא תבא אל הארץ, חשב משה שלא נגזר עליו שלא יבא שמה הוא בעצמו רק שלא יביא את הקהל היינו שהוא לא יהיה השר והמנהיג אותם רק ינהיגם איש אחר, וע"כ אחר מלחמת סיחון מסר מינוי ההנהגה ליהושע כמ"ש ואת יהושוע צויתי עיניך הרואות וכו' כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר, ואחר זה התחנן אל ה' לאמר אעברה נא ר"ל שלא אעביר את העם כשר ומנהיג רק אעברה כהדיוט לראות את הארץ שע"ז לא נגזר עליו, ולכן אמר בעת ההוא ר"ל בעת שמסרתי ההנהגה ליהושע: ורבינו בעל המשך חכמה פירש בדומה לו בכתוב: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וכו' שזו מרמזת על טענה שכיפל בתחינתו, וזה לשונו: ידוע מחקי המלוכה, אשר אם יתחייב האדם ג' עונשין, והיה המתחייב איזה מושל, ינוכה עונש אחד עבור הסרת השררה וממשלה מעליו, ולכן במי מריבה, אמר לא תביאו את העם הזה, מפני שאמר לשניהן, ועל משה שהיה מוציא ומביא את העם והוא הרועה כצאן עמו, לכן הסרת הממשלה וההנהגה די על חטא מי מריבה, אולם במיתת אהרן כתוב בחקת כי לא יבא אל הארץ על אשר מריתם כו', כי מפני שהוא אינו מנהיג, ועליו נגזר שלא לבוא, עבור חטא מי מריבה, לכן התפלל משה אעברה נא ואראה הארץ, פירוש, שלא אהיה מנהיג רק יהושע ינחילנה וכמו שכתוב בסוף דברים, ואת יהושע צויתי כו', אבל אעברה נא בעצמי ואהיה כשאר ישראל הבאין לארץ, ויתעבר ד' בי למענכם ולא שמע אלי, שזה היה עונשו בשביל ישראל..ע''כ והקרוב להבנת העניין מצאתי בדברי המלבי''ם בפירושו שכתב: ה' אלהים אתה החלות , כי א' מן הטעמים שסלק ההנהגה ממשה שלא יביא את העם הוא מפני שאם היה משה מכניס לארץ היה הנהגתם וכבושם את הארץ הכל בנסים גלוים למעלה מן הטבע לגמרי, וע"י חטא מי מריבה שלא האמינו בה' לא היו העם ראוים להנהגה מעולה כזו רק להנהגת נסים נסתרים וכבוש טבעי שזה היה ע"י יהושע, ולבל ישיב לו ה' שאם יכנס הוא עמם אל הארץ אף שיכנס כהדיוט א"א להנהגה טבעיית בעוד משה חי, ועז"א שגם בחייו נהג ה' עמהם בשני מיני הנהגות שלפעמים נהג בנסים גלוים שאין להם קשר כלל עם מסבות הטבע, כמו קריעת י"ס והורדת המן וכדומה, ולפעמים נהג בענין קרוב אל הטבע כמו מלחמת עמלק ומלחמת סיחון שהיה בדרך מלחמה, וא"כ יצויר הנהגה כזאת גם בעוד משה חי בפרט כשתהיה ההנהגה ע"י יהושע, וז"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך היינו ההנהגה שאתה מנהיג עפ"י דרכי הטבע שמצד זה נקרא גדול, מפני שהוא המנהיג כל הסבות המסובבים ושלשלת הטבע מראש ועד סוף, ואת ידך החזקה הוא הוא ההנהגה הנסיית שבו משדד שטבע בידו החזקה כמ"ש תעוז ידך תרום ימינך כמש"ש, ונגד ההנהגה הטבעיית אמר אשר יעשה כמעשיך שהם מעשה ה' בעולמו בדרכי הטבע, ונגד ההנהגה הנסיית אמר כגבורותיך , וכבר בארתי בכ"מ שההנהגה הטבעיית מיחס פעולת ה' לשמים שההנהגה הטבעיית תרד דרך מערכת השמים, וההנהגה הנסיית מיחס שפועל ישועות בקרב הארץ ר"ל לא באמצעות השמים והמערכת רק משנה חוקי הטבע בארץ, עז"א אשר מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך ומי אל בארץ אשר יעשה כגבורותיך , וא"כ מה שאעבור אל הארץ לא יעכב על ידך מלהנהיג גם כפי דרכי הטבע בנסים נסתרים, וא"כ אבקש: אעברה נא כהדיוט, לא להנהיג את העם רק כדי שאראה את הארץ הטובה , והנה משה לא נתאוה לכנס לארץ כדי לאכול מפריה, רק מפני שהארץ מוכנת לקדושה עליונה יותר ושם יתעלה יותר בשלמותו וגם יקיים מצות התלויות בארץ וז"ש ואראה את הארץ הטובה, ר"ל הטובה לשלמות הנפש שהוא הטוב האמתי, וגם שאם היה משה נכנס לארץ היה נודע לו תיכף מקום הר המוריה שהיה נעלם עד ימי דוד, והיה המקדש נבנה תיכף ע"י משה וז"ש ההר הטוב הזה והלבנון.. ע''כ ועוד דיבור יקר מצאתי במשך חכמה על הפסוק ובקשתם משם את ד' אלדיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. וכתב: הענין דכללות ישראל המה כאדם אחד וכל אחד מישראל אבר מן האדם הכללי, אבל אימתי, כשיש להם דבקות במרכז מקור החיים האמיתי חי העולמים יתברך, אז המה כקוים היוצאים מן הנקודה המרכזית ונמצא, כי כל קו מחובר לחבירו בסבת מקורם, המרכז האמיתי השי"ת, אבל כשחטאו והן נסתרים מך השגחתו, אז כיון שאין להם דביקות בו יתברך גם המה נפרדים זה מזה ואין להם יחס ושווי ודביקות, וזה שאמר להם ובקשתם לשון רבים ומצאת וכו' בלשון יחיד, כיון שהם כולם מחוברים אל חי העולמים המה ג"כ מחוברין זה לזה איש לאחיו ידבקו.. ע''כ. והוא ז''ל כיוון לדברי רבינו בעל הנועם אלימלך בפרשה זו שאמר: אך זאת צריך להבין, מאין הוא להצדיק שיכול לרפאות לחולה ע"י תפילתו ולהמשיך לו חיות שיחי' האדם, והלא חיותו של הצדיק איננו לעולם, הלא הוא כמקריות והאיך דבר מקרה יכול ליתן חיות לאדם, השי"ת ב"ה וב"ש שהוא חי וקים לעד ולעולמי עולמים וחיותו הוא עצמיות יכול ליתן חיות לאדם המקרי, אבל לא כן האדם שאין חיותו עצמיות. אמנם אין זה כי אם מחמת שהצדיק מדבק עצמו בהש"י ב"ה, ונמצא חיותו דבוק בהחיים הנצחיים העצמיות, והוי ליה חיותו של הצדיק ג"כ עצמיות ונצחיות, כי עצם אל עצם יחד ידובקו, ולכן יש כח ביד הצדיק להמשיך חיות אל החולה. ואם תאמר א"כ יהא הצדיק חי וקים לעולם, זה בלתי אפשרי מחמת שהצדיק אינו תמיד בהדביקות, ולפעמים נפסק מהדביקות כי העולמות כך נבראים, מטי ולא מטי‏[, דהיינו שהצדיק צריך להיות הולך תמיד ממדריגה למדריגה, וברצותו לעלות להמדריגה היותר גבוה ועליונה, צריך להוריד ולשוב קצת למטה ואח"כ עולה למדריגה היותר גבוה, ובהגיע עת וזמן הילוכו בדרך כל הארץ לעלמא דקשוט והוא נפסק מהדביקות, אזי ילך ויאסף אל עמיו. ואמנם זה היה חפצו ורצונו של המקום ב"ה שנהיה אנחנו כולנו דבקים בו, ולכן אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו, כי אנכי הוא מצות עשה, ולא יהיה לך הוא מצות ל"ת באלקות, והם דברי דביקות, ולכן אמר לנו השי"ת ב"ה בעצמו למען נהיה דבקים בו בהחיים הנצחיים..ע''כ. וכן כתב רבינו בעל הדגל מחנה אפרים בפרשה זו וזל''ק:  כידוע ה' אחד וישראל הם אחד כמ"ש ומי כעמך ישראל גוי אחד וכו' ולכך הם דבוקים בהש"י כי נאה לאחד לדבק באחד ואימתי הוא כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור אז לאחד יחשבו ושורה עליהם השם ב"ה שהוא אחד אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה א"א להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם ח"ו ושורה חלילה אל זר עליהם כמ"ש על כי אין אלוה בקרבי מצאוני הרעות האלה אזי נחשבים לבחי' מיתה שהוא בחי' סמא"ל וזה י"ל הרמז בפסוק ואתם הדביקים היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז בה' אלהיכם היינו בוודאי דבוקים בה' אחד באחד ושורה עליהם השם ב"ה חי לכל החיים וזהו חיים כולכם אבל להיפוך ח"ו נחשבים כמתים כנ"ל אבל כשהם באחדות אחד אז נאה לאחד לדבק באחד ושורה עליהם ה' אחד אמן.. ע''כ וגם מתקו לי דברי המשך חכמה שאמר: ואהבת את ד' אלדיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך: הכוונה, שכאשר הישראלי מוסר נפשו על קדוש שמו יתברך אין זה פלא, אם ימלאו כל חדרי לבבו אהבת ד' והדרת קדש, שזה דרך הטבע בהגבר המתנגד יוגבר העצם, כמו כאשר יוכבה המוקד מעט אח"כ יתגבר האש, כן באנוס העמים את ישראל לעבור או להרוג, יתבערו כל הרעיונים ויתלהבו העשתונות ויפיח אש האהבה למאד, שצריך לעשות דבר גדול ליהרג עצמו, לא כן הדבר הקטן יעשה השכל בעצלתים ומסבת הרגלו כמצות אנשים מלומדה, לכן הראשונים יקר בעיניהן פרוטה אחת, כמו שדרשו על יעקב ויותר לבדו, שנשאר בשביל פכין קטנים (חולין צ"ב), כדי שירגיש הנפש בתת המעשר לד', ויעשה זה ברגש תשואות וחפץ אלדי הישועות, והוא שאמר בכל נפשך, היינו הענינים הנוגעים למסירת נפש, תן לבך ומלואה לאהבת השם, ובכל מאודך, בכל ענין וענין, הן בעשיית מצוה, הן בצדקה, הן בתפלה יהיה ברגשות קדש ובשלהבת אהבת ד', חדרי הנפש ימלאו בלי מקום ריק ופנוי מאהבתו יתברך, אף כי נקלה הדבר הזה לעשותו אף בלא מוקד ושלהבת האהבה [ולכן דרשו בספרי, ובכל מאדך זה יעקב, שהוא קיים ובכל מאדך, בשביל שמסר נפשו מקודם על פרוטה, לכן בערה בו שלהבת האהבה בעת בא לידו לקיים]. ומטעם זה לא כתיב בפרשה שניה בכל מאודך, שעל עבודה קאי קיום המצות.. ע''כ ורבינו בעל התולדות כתב: נ"ל כי עיקר ותכלית כל התורה והמצות ועבודת התפלה כדי לבא למדרגה לאהוב את הש"י ולדבק בו וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה"ל יסודי התורה וז"ל האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאוהבו שנא' ואהבת את ה' אלהיך וכתב המפ' להרמב"ם וז"ל שלא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדרגה כדכתיב ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' כנ"ל ויש להבין איך אפשר זה לקרב אל השכל שכל נתינת המצו' הוא שיבואו למדרג' אהבה שמצינו כמה וכמה מצות שלכאורה אין להם שייכות בזה כלל דוק ותמצא הרבה. ונראה דא"ש יש קושי' מפורסמת איך אפשר לצוות על דבר המסור אל לב בשלמא מצו' מעשיות א"ש שיש מקום לצוות עליהן שיעשנה האדם מצד גזירת המלך עלינו בין שהוא לרצונו או שלא לרצונו רק שיעשה מעשה המצוה ההיא משא"כ מצות אהבה השייכה בלב גם שהוא מצוה לאהבו אם אין האהבה נכנסת בלבו אפילו יצוה עליה כמה פעמים א"א לקיימה וכמו שזכרנו קו' הפילוסוף בענין הציווי על היראה מלפניו שהוא ג"כ בלב וכנ"ל ואין בידו של אדם לאהוב את חבירו שונאו מצד הציווי או לשנא את אוהבו כי אם שהוא אוהבו בלא"ה מצד קירוב מעשה זה בזה וכמ"ש בש"ס מנא הא מלתא דאמרי א"נ דיקלא ביש' מטייל ואזיל בתר קינא דשרכי שנוי בתור' ובנביאי' וילך עשו אל ישמעאל וכו' בכתובים כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו וכו' וכמאמר החכם הרוצה לדעת מדת חבירו יסתכל במה שהוא משבח אם הוא משבח הטובות בידוע שהוא בעל מדות טובות וכו' ואיש לפי מהללו וכ"כ בר"ח שער ענוה פ"ד יעו"ש. א"כ שהוא אוהבו בלא"ה מצד מעשיהם א"צ ציוו על אהבתו. ונראה לי דקושי' זה מבואר ע"י קו' הנ"ל שכ' המפרש דנתינת התורה והמצות כדי שנגיע למדריגה ובחרת בחיים וכו' והוא דכ' הרמב"ם בה' דעות בפ"ג וז"ל חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק למר יש מן החולים שמתאוה למאכל שאינו ראוי לאכילה וכו' כך ב"א שנפשותיהם חולות מתאווים ואוהבים הדיעות הרעות ושונאים הדרך הטובה וכמ"ש ישעי' הנביא הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים מר למתוק וכו' וגם כ' העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חשך ומה הוא תקנת חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חליים שהן יחזירוהו לדרך טובה עכ"ל וכ"כ פ"א שם והלכת בדרכיו וז"ל כך למדו בפי מצוה זו מה הוא נק' רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחלון וכו' ולכך נקראת התורה דרך ה' כמ"ש פ' וירא כי ידעתיו אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' להודיע שהם דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהדמות אליו כפי כחו וכו' עכ"ל ועכשיו מבואר קו' הנ"ל שלא נצטוו על האהבה מיד רק אחר שניתנה התורה והמצות שנק' דרך ה' כדי להנהיג עצמו בהם ואז נדמה אליו במדותיו אז ממילא בא האהבה כי בן אדם לדומה לו משבח ומהללו כנ"ל וא"ש דברי המפרש שלא ניתנו כל המצות אלא שנגיע לזה ובחרת בחיים וגו' ור"ל לבחור במדותיו יתברך ואחר שהורגל במדותיו ממילא יבא האהבה וסרה קו' הפלוסוף.. ע''כ ונחתום בדברי רבינו השפת אמת משנת תרל''ד שאמר: במדרש דיני תפילה ערב ובוקר וצהרים כו' ובגמ' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו. אך למדונו רבותינו ז"ל כי התפלה הקבוע בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר. והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן. וזהו ענין סידור שבחו של מקום כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ומעשה בראשית הן שבחו של מקום. רק שבתוך הטבע אינו נגלה מלכותו ית' והאדם צריך למצוא הארות המתגלים לעתים ולסדר כל הנבראים להיות כולם מעידין על מלכותו ית'. והכל תלוי באדם כפי מה שמסדר מחשבות לבו וכל קומתו להיות מסודר בו שבחו ש"מ ומלכותו ית'. כמו כן נמשכים אחריו כל הנבראים. וע"ז תיקנו חז"ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית. ועי"ז הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע לכן זמני תפלה כשנשתנה הזמן. ערב ובוקר וצהרים. והיא עצמו סמיכות גאולה לתפלה שזהו סידור ש"מ הוא גאולה שנקודה חיות הוא בגלות תוך הטבע והזמן. וכשיוצא מזה הגלות ע"י עבודת בנ"י שמה"ט מזכירין בכל יום יצ"מ שבכל יום יש התגלות ויציאה מן הטבע לכל עובד הש"י הגדול לפי גדלו והקטן כו' והכל תלוי באדם. ועי"ז נפתח שער התפלה. כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. ואפשר לומר שזה ג"כ ענין שבת וימי המעשה כי בששת ימים עשה ה' שמים וארץ הוא בחי' שבחו ש"מ. וגם בעבודת האדם במלאכות ועשיות גשמיות כדכתי' ששת ימים תעשה כו' והוא לסדר דברים הצריכים סידור והוא הטבע ומעשה בראשית [וע"ז נאמר כבוד מלכים חקור דבר] ושבת הוא בחי' תפלה והתחדשות ובא הארה מעולם העליון כי בכל שבת יש גאולה שהיא מעין עו"ה [וע"ז נאמר כבוד א' הסתר דבר] וכפי הסידור שש"מ בחול כן בא לבחי' גאולה ותפלה בשבת. ואפשר זה הטעם שכ' בפוס' שבשבת אין קפידא לסמיכות גאולה לתפלה כי שבת עצמו הוא גו"ת כנ"ל. כמו שא"צ תפלין שהם עצמם אות כנ"ל. ובחול בא ע"י עבודה שבלב זו תפלה שע"י עבודת האדם ליישר לבבו שזה עיקר שבחו ש"מ מה שבנ"י מיישרים לבם להש"י כדכ' ישראל אשר בך אתפאר. וזה הסימן אם כוון לבו לתפלה כו' ועי"ז בא גאולה שמתגלה מקור הפנימיות ושורש החיות כדכתי' יבש וכו' ציץ ודבר אלקינו יקום כו' כמ"ש במ"א: נחמו נחמו עמי ובסה''ק קדושת לוי: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבהם בנות ישראל יוצאות ומחולות בכרמים בכלי לבן שאולין. והנראה למה בכלי לבן שאולין דווקא. ונראה לבאר על פי מאמר חכמינו ז"ל  עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא, כי הנה יש שני מיני התעוררת, יש שאדם מעורר עצמו לעבודת הבורא יתברך, ויש התעוררת דלעילא מה שמגיע לאדם התעוררת מלעילא לעשות רצון הבורא יתברך והנה מה שאדם מעורר מעצמו זה נקרא שלו ומה שמגיע לאדם התעוררות מלעילא זה אינו שלו ונקרא זה אצל האדם שאולה. והנה בראש השנה האדם עצמו מעורר רצון הבורא יתברך ויש לו פחד מיום הדין.ובחמשה עשר באב מגיע לאדם התעוררת מלעילא, כי בא הקדוש ברוך הוא לשפוט את העולם. וזהו הרמז שבהם בנות ישראל, רומז על נשמות וכנסת ישראל. בכלי לבן, לבן מרומז על האי"ן, כי בלבן כלול כל הגוונין. וזהו הרמז שאולין, שזה הבחינה והתעוררת בא להם מעילא כנ"ל. וזהו הרמז ומחולת בכרמים, כי מחול הוא מה שאדם מנגן בכלי זמר וזה עושה המחול כפי הניגון שזה מנגן ונמצא איש אחר מעורר אותו. וזהו הרמז עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, שהקדוש ברוך הוא מעורר אותם לעשות רצונו יתברך והם יעשו רצונו כפי התעוררת שמגיע עליהם. וזהו הרמז גם כן בכאן שזה היום מעורר על התעוררת מלעילא וזה מחולת בכרמים כנ"ל. וזה שפירש רש"י יום שהותרו השבטים לבא זה בזה, כי האבות כל אחד היה עובד את הבורא בבחינתו. אברהם, במדת אהבה אשר לזה מרומז יסוד המים. יצחק, במדת היראה אשר על זה מרומז יסוד האש. יעקב, במדת התפארת אשר על זה מרומז יסוד הרוח. ובאמת כל כוונתם היה למדת מלכות להמליך עליהם מלך מלכי המלכים. ועל זה המדה רומז יסוד העפר ועל זה אמר אברהם אבינו ואנכי עפר, ונמצא הרי כאן ארבעה מדות וכל אחד כלול מתלת המדות אשר עבדו בהם האבות הרי כאן י"ב כנגד י"ב שבטים אשר כל אחד היה עובד בבחינתו ובמדתו. ובאמת כל זה הוא שייך כשאדם עצמו הוא מעורר לעבודתו יתברך. אבל כשמגיע לאדם התעוררת מלעילא אז יכול האדם לעבוד את הבורא יתברך בכל המדות כיון שמגיע אליו התעוררת מאת הבורא ברוך הוא והוא כלול מכל המדות. וזה היום רומז על התעוררת מלעילא כנ"ל כאשר כתבנו במלת לבן, שכלול כל הגוונים, כי להאבות היה לכל אחד גוון אחד. וזה היום שמגיע התעוררת מלעילא אז הוא הגוון שכלול כל הגוונים. וזהו הרמז שהותרו השבטים לבא זה בזה, שכל אחד היה לו גם בחינות חבירו ע''כ  לשבת נחמו ב י ל א ו