דפים

יום שישי, 31 בינואר 2020

דבר תורה לפרשת בא

מאת: יהודי פשוט
ברשות אדוני בעל האכסניה יפה העין וטוב הלב הרב הגאון המשפיע הדגול פה מפיק מרגליות כש״ת      
רבי חיים שאולזאהן שליט״א   
ויאמר ה' אל־משה בא אל־פרעה כי־אני הכבדתי את־לבו ואת־לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו..
קדמו ל בא אל־פרעה שבפתיחת פרשה זו, כו''כ לשונות בהם שלח ה' את משה אל פרעה כמו לך אל פרעה בבקר (ז.י"ד) ובהם גם לשון בא אל פרעה (שם כ"ו) ו השכם בבקר והתייצב לפני פרעה (ח. ט''ז) ועוד פעם בא אל פרעה (ט. א) ושוב בלשון השכם בבקר במכת הדבר (ט. י"ג).  רבינו האב''ע פירש לשון בא (בלשון כבוד המלכות) שיבוא לארמונו של פרעה לומר את אשר נצטוה לומר לו. והנה הפליאני מה ראה הר''י בכור שור שפירש בא בפרקים הקודמים וגם העיר כאן : - לא היה אומר 'לך' כי אם בא, שמשמע שאני אלך עמך.. ולבי אמר לי שלא דבר ריק הוא, על כן התבוננתי בגבולת השגתי בהשתלשלות שליחותו של מרע''ה אל פרעה, והנה כבר הודיעו ית' כבר בתחילת שליחותו עוד טרם שב למצרים כי יחזק את לב פרעה כדברי הכתוב: (שמות ד' כ''א) ויאמר ה' אל־משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל־המפתים אשר־שמתי בידך ועשיתם לפניפרעה ואני אחזק את־לבו ולא ישלח את־העם, ולא עוד אלא שכבר לא''א ע''ה נאמר הדבר בברית בין הבתרים וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול.. (וכי מה הוא אותו דין קודם צאתם אם פרעה יעשה כמצוות ה׳ כאשר יוגד לו..) וכבר הזכרנו במ''א שהישנותו של פרט מפרטי העניין יורה על חשיבותו, הנה בשירת הים נזכרו מכות מצרים ומפלתם בפי כמה יותר מעצם ישועתם של ישראל, וכן בתפילת הגאולה עזרת אבותנו אתה הוא מעולם שאנחנו אומרים קודם העמידה בשחרית מכוונת עיקר ההודיה על מפלת מצרים. במשמע שהשפלת המצרים ומפלתם הייתה ביסוד המחשבה העליונה בשיעבודם וגאולתם של ישראל. וצהר אל  כללות עניין השיעבוד והגאולה פתח לנו המלבי''ם על דברי הכתוב: ויאמר לאברם בברית ביה''ב שהוא ית׳ אמר לו שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה יסורים ומכאובים, אם בעת הולדו אם אח"כ מצמיחת השנים והחלאים הנקרים בילדים, למען יזכך חומרם וירגישו אור נפשם כמ"ש בחובה"ל כן האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחלה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה ע"י עוני ומכאובות, (וכמ"ש באורך בס' ישעיה סי' כח, עמש"ש ויסרו למשפט אלהיו יורנו), הודיע לו כי דור בניו טרם יזכו אל המדרגה הזאת שיהיו כולם לב וסגולה והעם אשר ידבק בם הענין האלהי, ידוכא חומרם ע"י קושי השעבוד וכור עוני, וזה יהיה בג' מדרגות, שתחלה "גר יהיה זרעך", וזה התחיל תיכף בלדת יצחק, שהיה גר בארץ לא לו, [ותפס הלשון בארץ לא להם, שיש בו ב' פירושים, אם שהוא לא להם לבני אברהם, שאף שא"ל לזרעך אתן את הארץ עדיין לא החזיקו בה, ואם נחשב שזה כאילו החזיקו בה הוא ארץ לא להם של הכנעני היושב בה. וכן ארץ מצרים, היה לא להם לישראל ולא להם להמצריים כי מכרו את ארצם לפרעה] ואח"כ"ועבדום" שזה התחיל משמת יוסף ואחיו ששמו עליו שרי מסים, ואח"כ "וענו אותם" וזה התחיל משנולדה מרים, ובין כולם ימשך "ארבע מאות שנה". והנה הגר יכנע כח חפשיות דמיונו שרמז בעגלה משולשת, וישא מרום עיניו ושכלו אל אלהי אביו, והעבד יכנע כח המתעורר שלו, כי לא יתאוה אל הקנינים והעושר והמשרה כי הוא וכל אשר לו קנין אדוניו, ויבתר בתוך את העז המשולשת, והמעונה יבטל כח תאותו המרומז באיל משולש. והנה בגרות ועבדות יחס הדבר אל זרעו, שהם מעצמם היו גרים והם מעצמם עבדו את המצריים, וע"כ כתוב ועבדום ולא כתוב ועבדו בם או והעבידום שיסוב על המצריים, כי תחלת העבודה לתת מס היה בהסכמתם. אבל הענוי היה בעל כרחם וזה מיחס אל המצרים. "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". יש הבדל בין "דן" ובין "שופט" [כמ"ש בפי' התנ"ך בכ"מ] שמשפט בא על גמר הדין בדבר שמשפטו מבואר, ודין בא על שמיעת טענת בע"ד או על עיון השופט וחקירתו בדבר שאין משפטו מבואר, אמר שידון ויחקור על הגוי אשר יעבודו אם חייבים עונש אם לא, ופי' הדבר כי הגרות והעבדות מיחס אל ישראל כאלו זה יקבלו מעצמם לתת מס אל מלך מצרים וזה מחוקי הארצות, אמנם הענוי שזה מיחס אל המצריים, זה יעשו המצריים מעצמם מרוע לבבם, הענוי לא נגזר מדרך גזרה רק ה' הודיע העתיד שיעשו זאת בזדון לבם. והנה על הענוי א"צ שידון אותם, כי משפטם מבואר שחייבים ע"ז עונש, כי זאת עשו בחמס וברשע ולא שייך ע"ז לשון דין, אבל העבדות שזה קבלו ישראל מרצונם וזה מחוקי הארצות לתת מס למלך הארץ, זה ידון וידרוש ויחקור ע"ז, אם היה העבדות כפי חוקי הארצות וכפי מה שקבלו ישראל ברצונם אין מגיע להם עונש, אבל אם היה העבדות יתר על המדה, שעז"א אשר יעבודו שמיחס העבדות אל מצרים (כמ"ש ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, אשר מצרים מעבידים אותם) שהוא מה שהעבידום יותר על המדה זה ידון ויחקור, שעל מה שעבדו בם יותר על הראוי יעניש אותם, ועז"א מלת וגם ר"ל שלא לבד שיעניש את הגוי אשר יענו אותם, שזה היה חמס ושוד, כי גם את אשר יעבודו בעבדות לבד ושלא בענוי דן אנכי, לשער אם היה כפי הראוי או לא, וע"ז הביא עליהם עשר מכות שהיו עונש בין על הענוי בין על מה שהעבידום בפרך שזה לא נגזר עליהם כלל, כי לא נגזר רק שישראל יעבדו אותם כמ"ש ועבדום שהיא עבודה ברצון כפי חוקי המדינה, לא שהמצריים יעבדו בם, שזה מציין עבודה בע"כ נגד החוק. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שכל מה שיעבדו בם בעל כרחם נגד חוקי הארצות יצטרכו לשלם להם שכר עבודה כפי עבודתם, וזה יעלה לחשבון גדול ועצום מאד, וה' גבה זאת מהם בביזת מצרים ובביזת הים, במשפט אמת וצדק.. ע''כ.  אמנם דבריו על עונשי המצרים יזכירו את דברי רבינו הרמב''ם והרמב''ן להסביר את הצדק האלקי כמשפטי ה׳ שצדקו יחדיו דלא עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא גם במשפטו עם המצרים. אבל השכל הנמוך עדיין תמה, כלום תקוה לאנוש שבוראו מתנכל לו להכשילו, וגם את עצם דברי הכתוב (שמות י. ב) ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים  וג'.. פירשו רבותי בחיידר - איך האב געשפאט מיט.. שהוא לשון הכשלה ולעג (ברוח דברי רש''י והרמב''ן שם). והנה מכאן שלא זו בלבד שכך נהג ית' במצרים אלא שביסוד המחשבה העליונה היה לעשות כן למען צוותנו שנזכור ונספר לבנינו אחרינו בעניין הזה. ואני עני כבר העליתי שנס יציאת מצרים והאותות והמופתים היו מכוונים "לחלץ ולהוציא את המצרים ששקע בנפשות ישראל בשנות עבדותם" והדעת נוטה שהאחרון קשה מהראשון.  כמו ששח לי נגיד מאנשי החסד שהיה משתדל בשאר בשרו האביון ואמר לי: די לי בסכום כסף שבקושי ארגיש בו כדי לחלצו משפלות עוניו, אבל הוי שמים הכיצד אחלץ העניות ממנו כי זו עדיין רובצת בו ומושלת בכל מחשבותיו וחושיו, ועניין זה כבר בגדר עבודת פרך.. ( כמו שפירשתי בעניי את הפסוק: ראיתי עבדים על־סוסים ושרים הלכים כעבדים על־הארץ.. ראתי עבדים שגם בצר ובמצוק ברוחם הם שרים על סוסים (שפיהרן זיך אייביג אויפ'ן פערד..).. כי מי אדון לו לרוח האדם מה והאיך יחשוב.. כן ישנם שרים בעלי רוח העבד כי לא ישכילו להתענג על עשרם וכבודם, וגם ברכבם על סוסיהם דהיינו בתפארת מעלתם יקנאו בגדולים מהם וירגישו כעבדים הנשרכים על הארץ..) על כן חשב ית' מחשבות בבני אהוביו עם ישראל שנועדו להתהלך לפניו בארצות החיים ללמוד, לשמור ולעשות ככל חוקותיו הישרים, לשרת לפניו בביתו לקדש שמו ולתקן עולם במלכותו, נצרכו להיות נצרפים בסבלות ועבדות על מנת ליישר עקמימיות שבלב בהמת האדם, לחרוש ניר ההכנעה וציות הלב , למען יסוגלו לזרע דעת אלוקים שיציץ ויפרח ויעש פרי לקבל ע''ע עול מלכותו ומשפטי תורתו. אך לא היה די להם שייצאו מאותו עוני וכור הברזל שניתנו בו כי עוד חסרו את הסגולות התבוניות והנפשיות על מנת שלא יהיו כפראים הלומי חירות כדרך עבדים משוחררים, אלא במעלת אדונים בעלי רצון אחריות וייחוד עצמי לקבל עליהם עול תורה ומצוות בחובות הגופים והלבבות, על כן נטע ית' את עוללות מפלת המצרים ביסוד גאולתם. ובשנת המכות המכות והכבד לב המצרים ראו ולמדו המשועבדים עד כמה שגו כאשר האמינו במעלת המצרים וכי ראוי היה להם נשלטים על ידם, והנה עיניהם הרואות כי נמוכה ומשוללת הערך היא תבונת המשעבדים של ה הבה נתחכמה דאתמול. וגם עניין השאלת הכלים וה וינצלו את מצרים היו בכלל אותה תכלית של חילוץ מהנמיכות וההתבטלות נכח תרבות המצרית וגאוותה להביאם למעלת ובני ישראל יוצאים ביד רמה. וכך היבנתי בפשיטות דעתי את דבריו של הר''י בכור שור, כי מרע''ה שקצרה רוחו לראות בגאולת ישראל עוד היה מתמיה בלבו, הלמה ישלחהו ה' לדבר אל פרעה לשלח את בני ישראל בשעה שהוא מכביד את לבו לבלתי שלח את העם, ע''כ אמר לו ית' כי זה הוא עצם הדרך שבה אני חפץ בו ושנינו עושים בעצה אחת, בא אני ואתה ונלך לדבר זה, אתה תדבר ואני אכביד את לבו.  ורבו חקרי לב של כו''כ מקדמוני הקדמונים שחשבו מחשבות ונתאמצו 'להצדיק' את עניין ניצול המצרים בשאילת דברים שלא נתכוונו להחזיר.. אשר הראשון שבהם היה יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים (שנכתב בסמוך לחורבן הבית השני בלשונם של הרומיים) שהעלים לגמרי את מצוותו יתברך ושאלה אשה משכנתה שנאמרה ונשנתה בג' פעמים, והגיד שהמצרים הרעיפו עליהם מתנות מאהבתם.. ואחריו גדולים וטובים שנטו מעבר לפשיטות משמעות לשון הכתובים, עד כי יש לשער כי כבדו עליהם הקנטות שונאיהם של ישראל (שלא פסקו אף לאחר שהשיב גביהה בן פסיסא לפני אלכסנדרוס בתשובה הניצחת שהשיב כמובא בגמ סנהדרין: שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר (י"ב, לו) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו! אמר גביהה בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני - אמרו: הדיוט שבנו ניצחתם; ואם אני אנצח אותם - אמרו להם: תורת משה רבנו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהם. אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראיה? אמרו לו: מן התורה. אמר להם: אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (י"ב, מ'): "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". תנו לי שכר עבודה של ששים ריבוא ששעבדתם במצרים. אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! אמרו לו: תנה לנו זמן ג' ימים! נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה..) כי מתמיה הייתי כלום נעלמו מהם דברי המדרש אמר רבי יצחק וגו'  שהביא רש''י בתחילת בראשית, וכי הרכוש שהוציאו ממצרים היה מיועד להם ברצונו ית' עוד מאות בשנים קודם שבאו אותם מצרים לעולם וכבר הודיע זאת לאאע''ה בברית בין הבתרים, וכי לה' הארץ ומלואה, במצוותו ית' שאלו, וברצונו חיבבם עליהם ונתנו להם בדרך ניסי, כי היעלה על הדעת שיתנו רכושם בידי עבדים חסרי כל.. אלא שעוד הייתי הוגה בעניין זה, כי כלום קצרה ידו יתברך להעשירם בדרך מכובדת יותר.. אלא שליבי אמר לי שלא בכדי הודיע כבר ית' את משה על הדבר הזה בתחילת דברו עמו עוד בטרם שב למצרים (שמות ג כ''ב) כדברי הכתוב: ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי־כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על־בניכם ועל־בנתיכם ונצלתם את־מצרים כי שמחת העושר קצרה היא ועד מהרה מהרה ישכח האיש רישו וממונו יהיה בעיניו חלק מעצמיותו כאחד מראשי איבריו ואין נחת, ולא עוד אלא  שכמעט בכל עושר יש צד קללה של עין רעה קנאה ואיבה, ובפרט כאשר בעל הרכוש יגבה לבבו שהוא בעצם עצמיותו תבונתו וסגולותיו מתעלה על חבריו שלא נפלה להם כזאת העשירות, אבל הרכוש הגדול הזה שבא להם בדרך שבא חזקה עליו שאין בו להתנשא איש על רעהו ולגרות קנאה ושנאה שהרי אין לאיש במה שיתפאר על חברו או שיתבייש ממנו, כי בדרך והסיבה שבא לו אשר לו כך קיבל רעהו את המיועד לו, כמו שאבא ע״ה היה אומר בדרך צחות על הפסוק בתהלים וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות: כי מה רבותא בשבת אחים אביונים יחד באהבה, כי כלום יש להם במה שיתקנאו ויריבו.. אלא שצריכים לרחמי שמים שאף לאחר שהשי״ת ישגבנו מהעוני ונהיה אמידים תהינה משפחותנו קרובות ואוהבות זו לזו כצאן לבלתי רקד השטן הקנאה בינינו..    ואסיים בשיחת חולין של ת״ח ששמעתי מפי חבר נעורי הגדול ממני הגאון מקור מים חיים מוהר"ר משה יצחק רובין שליט''א מירושלים כי הוגד לו על יהודי מבוגר שעמד בגשם שוטף על הטרמפיאדה עד שעצר לו אברך בן תורה, אבל משראהו רטוב כל כולו נוטף מים, אמר לו: רגע, אבל אני מצטער, כי הרכב הזה שייך לגיסי ולא ביררתי איתו האם הוא משאילו לי אדעתא דהכי.. נתן גז ונסע לו. וכך עמד אותו מסכן בגשם וסערת הכפור עד שנעצר לפניו בחריקה מרצדס חדיש, והלוגו הסאטמורי שפתח לו דלת וראה שהוא מתבושש נזף בו: ניי.. אדוני רבי אייד עד אנה יש בדעתך להחזיק אותי ככה?! ומשנכנס לאוטו החדיש והחל מתנצל על הנזק שהוא עושה לריפוד העור החדיש, נצטחק הנהג ואמר לו: נישט געזארגט רבי יהודי.. אין לך מה לחוס עלי, הרכב שייך לחותני.. ועכשיו.. שאל אותי הגאון הנ''ל: נו.. מי משני הנהגים איז מער אויסגעהאלטן בעיניך? אמרתי לו שלכאורה הראשון (במידה ואמת דיבר) נהג כהלכה, אבל יהי חלקי בגהינם של אחרון.. והוא שיחי' אמר לי: ואני אוסיף ווארט ששמעתי בשם ר' שלמה'לה קרליבאך ע''ה ששאל על מה שחז''ל אמרו שהאיש שנאמר ביוסף הוא המלאך גבריאל, ואילו על האיש שנאבק ביעקב אמרו שהיה שרו של עשיו.. מאי שנא דא מהא? אלא שזה שמסוגל להניח יהודי חבול וצולע על ירכו באמור לו: שלחני כי עלה השחר כי הוא ממהר לותיקין, בוודאי שאיננו מצד הקדושה.. ודפח''ח

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.