מרן האדמו"ר הרי"ף רבה של מרוקו על השנה שעברה והשנה הבאה עלינו לטובה

נפסק בשולחן ערוך (או”ח סוף סימן תקפ״ט), כי העובר בשוק ושומע חברו תוקע שופר בביתו, לא יצא דחסר כוונת המשמיע, אבל העובר אצל בית הכנסת ושמע תקיעות מהשליח ציבור, אף על פי שאין התוקע מתכוון לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו יודע, יצא מפני ששליח ציבור מתכוון להוציא לכל מי שישמע קולו ע״כ.
הינה, אנו עומדים שעות בודדות לפני יום הדין. יום שהעולם כולו עובר בדין לפני הקב״ה, יהודים, שאינם יהודים, משפט לכל העולם כולו, ועלינו לעשות חשבון נפש מהיר ועמוק על השנה שעברה ולהכין את עצמנו לשנה הבאה עלינו לשלום.
עברנו שנה, אשר היו בה הרבה תובנות חדשות, חזקות ועמוקות, באופן אישי ובאופן כללי. אחרי שנים של ימי זעם והסתר פנים קשה מהקב״ה, ידענו בשנים שעברו, ימים נוראים, ימים שבבוקר בכינו מי יתן לילה ובלילה בכינו מי יתן יום. אך האמונה, הבטחון והקשר החזק עם התורה הקדושה, עמד איתנו והגענו לימים אלו, אך הרושם והחותם של ימי הזעם, עדיין חקוקים בנפשנו ויהיו איתנו ועם זרעינו חקוקים לנצח ואותם ימים הם המנוף להבנת החיים ולהבנה של מה שהקב״ה דורש מאיתנו.
אחת מהתובנות העמוקות היא, שעלינו להיות, כולנו, כאיש אחד. הבעלי תוקע בבית הכנסת ולא תוקעים בבית, כי מי ששמע תקיעת שופר, יוצאת מבית פרטי, לא יצא ידי חובה ומי ששמע תקיעת שופר בוקעת מבית הכנסת, כן יצא ידי חובה. כולנו תוקעים מבית הכנסת ומכוונים להוציא את הרבים ידי חובה, כל אדם שזכה להיות חלק מקהילת קודש ״שובה ישראל״ הוא שליח ציבור וכל מעשיו הם מעשים כללים. עלינו לחיות ולתבוע מעצמנו, רמה מוסרית של שליח ציבור. התייסרנו ייסורים מרים וקשים ועדיין מתייסרים ייסורי מוות בכל יום ויום. הייסורים האלו, הם ייסורים של מירוק, מיתוק וזיכוך, לשליח ציבור, שכולנו שליחי ציבור ושם במקום הנמוך והקשה בבדידות, ברעב, צמא ובהשפלה קשה, נסללה הדרך, לדרך חדשה בעבודת ה׳ לדור יתום זה, אשר אין בו על מי להשען, אלא על אבינו שבשמים.
בכל דרך ובכל זמן, דברי הגמרא במסכת ערובין י״ט צריכה להיות עימנו: ״אמר רבי ירמיה בן אלעזר; שלושה פתחים יש לגיהנום, אחד במדבר, אחד בים ואחד בירושלים״. אפשר לדרוש ברמז, שבשלושה דרכים שנראה שהן הבטוחות ביותר ובהן ישכון אור, היצר אורב בהן, להוליך את האדם לגיהנום. דרך המדבר, זה דרך המעשים של האדם שפעמים רבות האדם חושב שנוהג כשורה, בדרך טובה ומעשיו ישרים והגונים וכל מעשיו לשם שמיים, אך אותם מעשים שנראים לו הגונים וטובים וישרים, הם דרך המדבר המוליכה את האדם לגיהנום.
כך דרך שנייה, דרך הים, שזו דרך התורה. ים הוא הסמל של התורה הקדושה, כדברי רבותינו ״כל צמא לכו למים״ והרבה אנשים הלכו למים ושתו מנהרות התורה, אך בצורה לא נכונה ואותה תורה נהייתה, במקום סם החיים, נהפכה עליהם לסם המוות וההליכה בדרך התורה הייתה הליכה מטעה שלקחה אנשים רבים לגיהנום. כי ההליכה היתה מטעה והליכה על פי התורה אבל לא על דרך התורה.
הדרך השלישית, היא דרך ירושלים, שזה דרך ישוב. כך פעמים רבות האדם חשב שמתנהג הוא על פי הכללים של ישוב העולם, בנימוס ובאצילות, אך הוא רק חשב ואותה עדינות ואותו דרך ישוב וכללי העולם, הובילו את האדם לגיהנום. הדרך לגיהנום רצופה רצונות, כוונות ומחשבות טובות מאוד, אך מתחילה, הם טעות מהיסוד וסוף הדרך, האדם מוצא או ימצא את עצמו בגיהנום. על האדם לדעת לישר את אורחותיו ולתקן את מעשיו, וללכת בדרכים נכונות המובילות אל בית אל ולא לחיות בטעות ולקדש את הטעות ולקבוע את הטעות עול ומסע על צוארו.
הקב״ה זיכה אותנו, אחרי זיכוך גדול, לסלול יחד, דרך שהיא העולה בית אל והיא מוצבת ארצה וראשה מגיע השמיימה.
חיזוק הלימוד היומי ״בשרו מיום ליום״ סולל מסילות בשמיים ומעלה את האדם לגבהים גבוהים ומרומם את תורתו ומעשיו למקום אחר.
הלימוד של כל התורות, בכל יום, תמידים כסידרם, מזככים את האדם ומנקים את החורים והסדקים בנפש האדם.
ההנהגות בסידורים ובדרך אבותינו ורבותינו הקדושים זצוק״ל, קושרת אותנו ״הדק היטב היטב״ עם האמת הצרופה.
לימוד בשבת ב״ספר דברים״ פותח לאדם את כל השערים. כדברי רבותינו: ביקש משה רבנו לפני פטירתו שיפתחו השמים וכל עם ישראל והעולם יראו את גדולתו של הבורא ואז ישב ראיה מהימנה משה רבנו וכתב בשלושים ושש הימים האחרונים של חייו, את התשע מאות חמישים וחמש פסוקים, שהם כנגד תשע מאות חמישים וחמש שערים בשמים, וכך בכל שבת פותחים אנו את שערי שמים בכוחו של משה רבנו ומקיימים אנו את דברי תורתינו, כחו עמכם דברים ושובו עד ה׳.
בסיכום השנה, בחשבון נפש עמוק ובקבלה לשנה הבאה עלינו לטובה, עלינו לקבל בכל כוחינו להגדיל תורה ולאדירה. תורה שלמדתי באפי תורה ומצוות הנהגות אשר הם המסילות של הדור הזה להגיע השמימה למקומות קדושים, למקומות אמיתים, למקומות שעושים נחת לאבינו שבשמים.
בשעות האחרונות של השנה, כשנעשה חשבון נפש עם מה נכנסים ליום הדין, הסיכום הוא, עברנו יחד שנים מרות, אספנו יחד דרך של כעשרים שנים וקיבצנו יחד את דרך אבותינו ורבותינו למקשה אחת. נבנתה דרך שעליה נוסעים רבבות מעם ישראל, מתקנים ומשכללים את הדרך הזאת, שבה ישכון אור ומגדילים ומחזקים את הדרך הקדושה והאמיתית הזאת, של הדור ושל הדורות הבאים, עד יבא אליהו לגאול אותנו בקרוב. כולנו כבעלי תוקע בבית הכנסת ולא בבית, עלינו לכוון להוציא את הרבים ידי חובה ועלינו להיזהר ולהישמר משלושת הדרכים המובילים לגיהנום אפילו שדרכים אלו נראות דרכים טובות, דרך המידות, דרך התורה ודרך ירושלים. להידבק בדרך האור, שבה ישכון האור, אשר כולנו שותפים בה.
נדע, כשעומדים ביום ראש השנה בדין ואדם עומד ואומר אני מבין שלא נהגתי נכון ולא הספקתי לעשות מספיק ומצטער על העבר ומקבל על עצמו על העתיד, למסור נפש ומהיום הזה להילחם מלחמת ה׳ כגביר לעמוד בפרץ ומקבל להגדיל את כח ה׳ ולהמליך את מלכותו בעולם, הקב״ה עומד ודוחה את דינו ונותן לו עוד שנה בחן, בחסד וברחמים לתקן ולסדר ולהביא את העולם למלוך ה׳ לעולם. זה מה שעלינו לעשות בשעות הנותרות ליום הדין, לקבל קבלות חזקות אשר יוחקו לזכרון עולם, לקחת את הדרך שהולכים בה ולצעוק בשער בת רבים ולהגדיל את כח התורה הקדושה.
בסיום דברים הנכתבים מעומק הלב, מבקשים אנו מכל האהובים והחביבים, יום ראש השנה זה יום הולדת שלנו וכל שנה שעוברת וחולפת זה נס. מבקשים שיעתירו עלינו ברחמים, אנחנו בסבל קשה ביותר, ייסורים מרים וקשים, יבקשו מבעל הרחמים שיתן לנו עוד שנה של כח לזכוי הרבים, בשעת הלימוד והשיעורים וענייני הכלל, שהכאבים המרים לא יפריעו לקודש, ואחרי כן קבלנו בקבלה, באהבה את הייסורים. אנו מוסרים ערב ראש השנה מודעה בשמיים, שכל הטוב והתורות והחסד, כולנו שותפים שותפות מלאה.
״ה׳ עוז לעמו יתן ה יברך את עמו בשלום״.
״תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה״
באהבה מרובה, יאשיהו יוסף.