מאת: יהודי פשוט
ברשות בעל האכסניא לתורה הרב המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת רבי חיים שאולזאהן שליט''א
תכלה שנה.. תחל שנה וברכותיה
מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקץ בתוכחתו.. (משלי)ו
אתם נצבים היום כולכם
בתנחומה: אמר חזקיה בנו של רבי חייא: למה נסמכה פרשה זו לפרשת
קללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים שנאמר בפרשה זו חוץ
מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד
באלו? מיד קרא אותן משה והיה מפייסן .. ולפענ''ד א''א לומר שמרע''ה נתכוון
להסיר מעליהם את מורא העבירות והעונשין, אלא משראה פניהם מוריקים היו
בעיניו כבעלי תשובה גמורים כדברי הגמרא: ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב
כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו. והלב הנשבר מיטהר
ככלי שטהרתו בשבירתו, והנביא אמר אל זה אביט אל עני ונכא רוח, ודוד המלך
אמר זבחי אלוקים וגו' ולב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה.. ועל דברי הרמב''ם
שהתשובה המכפרת היא בעוצם החרטה שיעיד עליו יודע תעלומות וגו' אמרה תורה
ושב ה' אלוקיך את שבותך כי באשר תפתח פתח צר יפתח לך השי''ת שערי התשובה
כפתחו של אולם, כמו שנאמר ביחזקאל: ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי
תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. ואכן מצוות ראש השנה נזכרת בשני מקומות בתורה,
פעם כיום תרועה ועוד פעם כזכרון תרועה, ועניין התרועה הוא מלשון שבירה כמו
תרועם בשבט ברזל דהיינו הנמכת הרוח ושבירת הלב (ומצוות השופר היא בקולות
המזכירים גניחה או יבבה), ואכן ראוי לו לזה שסרח שישבר לבו לשברי שברים על
החטאים שחטא לפניו יתברך, אבל יוצרנו ידע יצרנו וטירוף חושנו ע''כ ייטב
בעיניו אם רק יהיה יום זה לנו לזכרון תרועה דהיינו כי נזכור עד כמה שהיה
ראוי להשתבר על כל חטא וחטא שחטאנו והוא יתברך יגמור בעדנו כמו שהזכרנו.
והרמב''ם בהלכות תפילה מביא כדברי התלמוד שנוהגים לקרוא בפרשת ניצבים קודם
ראש השנה לקיים תכלה שנה וקללותיה, דהיינו שפרשה זו כעין פיוס היא באה על
מנת שנכנס לשנה הבעל''ט כשלבנו טוב עלינו בברכות ברוח דברי התנחומה שהבאנו,
וכבר הקשו הקדמונים את אשר הקשו שהרי גם בפרשה זו נזכרו דברים קשים
והתירוץ הפשוט הקרוב לפענ''ד הוא בדברי הרא''ש שהעונשים הנזכרים בפרשה זו
אינם דברי תוכות וקללות אלא תוכן דברי הברית השלישית שנכרתה בערבות מואב.
ואני הקטן לבי אומר לי שבעצם לשון נצבים נמצא הפיוס, כי נצבים יורה על
הקומה השלימה כמו ה' ניצב עליו ואלקים ניצב בעדת א-ל, קמה אלומתי וגם
ניצבה, ולהבדיל, היציבה פתח האהל שנאמרה בדתן ואבירם ועוד. והנה הבוית''ש
יעיד באתם נצבים היום כולכם על חסד הנעורים ואהבת הכלולות שהיו בנ''י
כוללים עצמם זה בזה בחינת ניצבים כולכם לפני ה' אלוקיכם. ובספר התולדות
הזכיר יסוד עמוק מני עמוק בתפסו בפסוקים ראשיכם שבטיכם וגו' שהאחדות שעל
יסודה אנו ניצבים היא כשכל או''א יודע מכיר ומכבד את מעמדו יהיה במה שיהיה,
ושהוא שלום ואחדות הפרט הבונה את כללות הכל במידת הניצבים של הכלל..
ותולדות עמנו יוכיחו כי זו היא שעמדה לנו בחשכת גלותנו, ולא זו בלבד שהיינו
כוללים עצמנו זב''ז, אלא שסגולת בני ישראל היא שמכח זה נמצאים בכאו''א
מאתנו גם כל הבחינות מהראשים והשופטים עד שואבי המים, וגויי הארצות שנדחנו
בהם היו מתמיהים ונבהלים מסגולה נפשית נפלאת זו, שאי אפשר לתחום את לב
העברי שמסוגל לחשוב ולנהוג כנסיך ומושל גם בהיותו מחוסר לחם ובגד. ובספרי:
שמא תאמר יישנו בני הזקנים, יישנו בני הגדולים, יישנו בני הנביאים, תלמוד
לומר: "כי אם שמור תשמרון" – מגיד שהכל שווים בתורה . וכן הוא אומר: "תורה
ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – קהל כהנים ולוים וישראל אין כתיב כאן,
אלא קהילת יעקב. וכן הוא אומר: "אתם נצבים היום כולכם" – מה אילו זה שעמד
וקיים תורה בישראל, לא היתה תורה משתכחת. מה אילו לא עמד שפן בשעתו, עזרא
בשעתו, רבי עקיבה בשעתו, לא היתה תורה משתכחת ואומר: "ודבר בעתו מה טוב"
(משלי טו כג) – דבר שאמר זה שקול כנגד הכל. ואני הקטן ראיתי בשעה שבאו איזה
עסקנים נכבדים לפני הגרי''ל זי''ע מטעם איזה מנהל חיידר נחשב, כי אביהם
האלמן של איזה תלמידים נישא לאלמנה מעיר אחרת והמנהל מבקש את הסכמת הגאון
שלא לקבל את בני האלמנה שנתחנכו עד כה בחדרים פחות תורניים, והיה הרב חוקרם
כלום מום רע נמצא באותם יתומים והם לא ידעו מה להשיב , ואז הרעים עליהם
הגאון הקדוש מנהמת לבו שאין זו שאלה של תורה אלא גאווה גאווה גאווה.. ועוד
היו אותם עסקנים מנסים לפייסו באמרם לו שאותו מנהל חיידר אדם חשוב הוא..
והוא ז''ל לא נתרצה להם רק הטיח בהם: דעמאלץ איז ער גאר א חשוב'ער בעל
גאווה!! ולא שלחם מעל פניו עד שאמר להם הידעתם עם איזה מיני ילדים מוזנחים
וממורטים בני עגלונים הלכתי אני ובניו של הגרי''ז לחיידר של בריסק?!
שבמקומנו כל אדם מן הישוב שלח את בניו לשקולעס יהודיים שלימדו בהם מורים עם
דיפלאמעס.. והלוואי שהייתה מתפשטת רוח קדושתו של הגרי''ל בחדרי התורה וגם
בישיבות הגבוהות דהשתא שהפכו בעווה''ר לבתי גאים ומועדוני 'מצויינים' ירחם
השם, ומשכך הלמה ייראה הדור טוב יותר מכפי שהוא נראה.. ועוד בספרי במ''א
הוא אומר על תורה צוה לנו משה: וכי משה רבינו נתן לנו את התורה, הלא ירושה
היא לנו שנאמר מורשה קהילת יעקב, שומע אני ירושה לבני מלכים לבני קטנים
מנין תלמוד לומר אתם נצבים היום כולכם. ובגמ א''ר יהודה אמר רב כל המונע
הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר מורשה קהילת יעקב, מורשה
היא לכל ישראל מששת ימי בראשית.. ועוד כי בזו הפרשה הזכיר רש''י את עניין
הערבות שבברית קודם הכניסה לאר''י. ובגמרא אמר רבי שמעון בן לקיש: בירדן
קיבלו עליהם את הנסתרות. אמר להם יהושע: אם אין אתם מקבלים עליכם את
הנסתרות, המים באים ושוטפים אתכם. אמר רבי סימון בר זבדא: ויאות, תדע לך
שהוא כן, שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה בעי. אמר רבי לוי: ביבנה
הותרה הרצועה, יצתה בת קול ואמרה: אין לכם עסק בנסתרות, ועוד בגמ. להלכה
לגבי הוצאה יד''ח ובירושלמי ובמדרשים. ובגמ. כבר נתלבטו בעניין הערבות האיך
נענש בחטאם של אחרים אחרי שכבר נאמר איש בחטאו.. ותירצו את אשר תירצו שם
ובמפרשים כל אחד על דרכו. אבל פשיטא שאין השי''ת בא עלינו בטרוניא על מה
שאינו בשליטתנו, ובוודאי שלא בא הכתוב להוציאנו מן הישוב לעשותנו למחפשי
עוונות להוכיח ולמחות עליהם כמעשה איזה מבוהלים. גם במצוות השבת אבידה לא
נתחייבנו לחפש בהמות חברינו תועים ולהשיבם לבעליהם. אלא שגדר גדרה תורה,
משראית לא תוכל להתעלם ומשנגע בה והכישה נתחייב לעשות בה ככל הניתן להיעשות
ע''מ שתהא השבתו השבה מעולה. בדומה לה היא חובת הערבות, ואנחנו ערבים
לפחות שלא ישוב התלמיד הדופק ללמוד תורה נכלם, כי נדחה בשל פחיתות מעלתו
וערכו ואם נדחה נתעצב ונתייאש מן התורה בשל כך, הקולר תלוי בזה שפרק מע''ע
ברית שבועת הערבות, ומה יועילו לו כל דפי ספרי המוסר שייבא בחדש אלול אם
יהיה טובל בתשובה כששרץ הגיאות שהוא תועבת השי''ת בידו. ויהודי נחמד ונעים
בשם רבי נתנאל פרקש שו''ב ע''ה אמר לי לפני חמישים שנה שערבות הוא זיסקייט
כמו יערב עליו שיחי ותערב לפניך וערבה לה' שחובתנו כיהודים להיות מתוקים זה
לזה ובכלל דבריו כל הדברים. ובסה''ק שפת אמת: במדרש תנחומא כולכם. כולכם
ערבים זה בזה צדיק א' בכם בזכותו כולכם עומדין כו'. פי' כפי מה שמכניס אדם
עצמו בזה הערבות לקבל כ"א על עצמו עונש כללות ישראל. עי"ז זוכין ג"כ לעמוד
בזכות זה הצדיק שזה בא בזכות הערבות. ובאמת סטרא דקדושה נקודה קטנה כוללת
הכל כי אין הפרש בין רב למעט. לכן אם יש צדיק א' לפני השי"ת ניתקן ע"י הכל.
אך שצריכין להכניס עצמו בכלל ישראל ע"י הערבות ועי"ז יש לנו חלק במעשה
הצדיק. לכן אמר הכתוב כי זה הרשע שמיציא עצמו מהכלל עליו חל העונשין אבל
כלל בנ"י לא יכלו ח"ו. ומאוד צריכין לעשות כל המצות ומעש"ט בכלל בנ"י. ובשם
מאור עולם הבעש''ט מצאתי: באיוב נאמר שהשי''ת שאל מאין תבוא והשיב משוט
בארץ ומתהלך בה וגו' כי במקום המחלוקת שם מדור היצה"ר כדאי' בש"ס ווי
דאפקי' ר"מ מההוא ביתא וכו'וביום הדין הוא העיקר כי דורו של אחאב גם שהיו
עע"ז מאחר שהי' שלום ביניהם וכו' משא"כ חלק לבם עתה יאשמו וכו' ובזה יובן
אתם נצבים כולכם היום בר"ה שיש לכם תקומה כשאתם כולכם באחדות לכך עצה
היעוצה לתווך השלום מראש השנה.
עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר
ולתועלת הרבים הבאתי מקצת דברי רבנו בחיי על מצוות הימים הקדושים הבאים עלינו לטובה:
אמרו בגוים ה' מלך אף תכון תבל בל תמוט ידין עמים במישרים (תהילים צ״ו:י׳).
אמרו רז"ל כי העוה"ז נברא בשתי מדות מדה"ד ומדת רחמים, מדה"ד שנא' בראשית
ברא אלהים ואין אלהים אלא דין. מדת רחמים הוא שאמרו רז"ל הקב"ה ראה שאינו
מתקיים במדה"ד שיתף עמו מד רחמים שנאמר (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ
ושמים, ומזה אמר דוד (תהילים קמ״ג:ב׳) ואל תבא במשפט את עבדך. וכיון שנברא
העולם בשתי מדות היתה ראויה התורה שהיא קיום העולם להיות כלולה משתיהן תורה
שבעל פה כנגד מדה"ד ותורה שבכתב כנגד מדת רחמים. וזהו שכתוב (משלי ו׳:כ״ג)
כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, קרא לתורה שבע"פ מצוה. ומצוהו
עליה לשמרה ואותם דברים שבעל פה הם משלימין דברי הכתב החתום והמלך מאמין
לאותו השליח ומצוה לסמוך עליו אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל
שהוא ימין, וקרא שם תורה שבכתב תורה זהו ותורה אור על שם שהתורה תורה את
האדם דרך חיים במעשה המצות, והמשיל התורה לאור והמצוה לנר, התורה לאור לפי
שאורו מצד עצמו אין אורו תלוי בדבר, והמצוה לנר לפי שמדליקין אותו מדבר אחר
כי כשם שהנר נאצל מן האור כך תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב, ואין מצותיה
של תורה שבכתב יכולין להתבאר זולתי על ידה שהרי כמה מצות יש שהן סתומות
ואין לנו בהם שום ביאור מצד הכתוב זולתי ע"י הקבלה, כגון מצות ציצית שהקבלה
האמתית שהיא מאירת עינים מחייבת בתוכן המצוה ח' חוטין ה' קשרים ולא נזכרו
בתורה ולא היינו משיגין מתוך הכתוב אמתת עשיית המצוה ועקרה, וכן מצות
תפילין לא היינו יודעין מן הכתוב תוכן המצוה ומנין הפרשיות ומנין הבתים בשל
ראש ד' בתים ובשל יד בית אחד ושי"ן של ד' ראשין של תפלין ורצועות שחורות
שהכל מן הקבלה והלכה למשה מסיני, וכן מצות שופר שנצטוינו לתקוע בו ביום הזה
מן הכתוב האומר (במדבר כ״ט:א׳) ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועה
יהיה לכם. והנה הפ' הזאת סתומה. והתקיעה הזו לא נתפרשה במה היא אם בשופר אם
בחצוצרות או בשאר כלים גם לא נתפרש הטעם למה צוה בתקיעה, גם בכתוב לא
נתפרש שהוא יום הדין, ואם תסתכל בשאר הפרשיות של שאר ימים טובים תמצא
שמאריך בהן הכתוב והנה הוא מקצר בפרשה זו וסותם הענין, וברור הוא שהענין
גדול אע"פ שהמקרא קצר כי כן דרך הכתוב בדברים שהן יותר נעלמים בהן מקצר
יותר וסותם הענין, כמו שבא במעשה בראשית קיצר בבריאת האור העליון וכללו
במאמר (בראשית א׳:ג׳) יהי אור ויהי אור. גם בבריאת הרקיע ביום ב' והאריך
בג' בבריאת הארץ בדשאים ובפירות ואמר (שם) תדשא הארץ וגו', והטעם בזה שלא
ישתבשו הפתאים ותשאר הידיעה ליחידים, ולפי שהמצוה הזו לא נתפרשה בתורה באה
הקבלה שהיא נר דלוק להאיר עיני הלב לפרש שהתרועה הזו היא בשופר, ולמדנו זה
מיובל מג"ש דשביעי שביעי כתיב הכא (ויקרא כ״ג:כ״ד) בחדש השביעי וכתיב התם
גבי יובל (שם כה) והעברת שופר תרועה בחדש הזה, מה להלן בשופר אף כאן בשופר,
והתרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה וזה בקבלה מן והעברת תעבירו, והנה חכמי
התלמוד נסתפקו בשם התרועה מה היא והיא מחלוקת בין התנאים תנא דמתניתין
סובר כי הוא ילולי זהו סי' תר"ת, ותנא דברייתא סובר גנוחי זהו סי' תש"ת, בא
אחרי כן רבי אבהו שהיה אמורא וחשש כי אולי שם התרועה גנוחי וילולי ביחד
ועל כן תקן תשר"ת, וסבר כי בסימן תשר"ת לבדו יצאנו ידי חובה לפי שהוא כולל
דעת תנא דמתניתין ודעת תנא דברייתא, ומכח הקושיא שהקשו בגמרא ודילמא גנוחי
ודילמא ילולי הוא הסכימו האחרונים לעשות כל הסימנין ביחד תר"ת תש"ת ותשר"ת,
ומה שהקדימו תשר"ת והוא אחרון מתקנת ר' אבהו עשו זה בעיון ובכונה לפי שיש
לנו לדחותו מפני תש"ת שהוא הסי' הב' לו וראוי שידחה אמורא מפני תנא
דברייתא, וסימן תש"ת יש לנו לדחותו מפני תר"ת הסי' הג' כי ראוי שתדחה
הברייתא מפני המשנה, ולחלוק כבוד למשנה העמידו סי' אחרון תר"ת כדי להעמיד
כל הסי' עליו. וטעם המצוה הזאת לעורר הלב כי הקול התעוררות דבר לאי
זה ענין שיהיה, יש קול המביא לידי שמחה ויש קול מביא לידי עצבון, הקול
המביא לידי שמחה הוא קול כלי שיר בכנור ונבל ושאר הכלים. כי הנביאים היו
מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח השמחה ומתוך השמחה באין לידי רוח
הקודש, שכן דרשו רז"ל (ערבי פסחים קיז) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא
מתוך עצבות אלא מתוך השמחה שנא' (מלכים ב ג׳:ט״ו) והיה כנגן המנגן ותהי
עליו יד ה'. גם הלוים שהיו משרתי המקדש היו משוררים בכלי שיר כדי להמשיך
הרצון על ידי הקרבנות ושתהיה העבודה בשמחה, ומן הטעם הזה היתה כונת יצחק
אבינו במטעמים כדי שתשרה עליו רוח הקדש מתוך השמחה ולא שאל זה להנאת הגוף
ולחוש הטעם. הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן
הכתוב (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וידוע כי במתן תורה
נאמר (שמות כ׳:ט״ו) וירא העם וינועו וכתיב (שם יט) ויחרד כל ההר מאד והיה
שם קול שופר שנא' (שם) וקול שופר חזק מאד (שם) וכל העם רואים את הקולות
והיה שם להכניס בלבם פחד ויראה ושייראו מאת הש"י כענין שכתוב (שם) ובעבור
תהיה יראתו על פניכם. וזהו טעם המצוה שצונו הקב"ה בתקיעת שופר שנהיה תוקעין
בתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו ושנתעורר מתוך אותו הקול ושנלבש
חרדה מאימת הדין, כי התרועה רמז למדת הדין שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים
בתרועה ה' בקול שופר, והנה הפלשתים כאשר שמעו קול התרועה ידעו כי בא הארון
ומיד אמרו (שמואל א ד׳:ו׳) בא אלהים אל המחנה, הוא שכתוב (שם) וישמעו
פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה וגו': ונחתום בדברי רבינו
בעל השפת אמת שאמר: בפסוק אשרי העם יודעי תרועה דרשו חז"ל שיודעין לרצות את
בוראם בתרועה. דאיתא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה
בשופר. דכ' עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר כי באמת בנ"י נקראו בנים. והמה
ממליכין אותו ית' בבחי' מלך על עבדיו וזה התפארת שהגם שהם בנים יודעים הם
כי אינם כדאי אף להיות עבדיו. וזהו הנוסח שתקנו אם כבנים אם כעבדים. שבנ"י
יודעים הגם כי יש להם בחי' בנים על כל זה עבדיו הם ומחבבים את קבלת מלכותו
עליהם. וזהו שתמליכוני עליכם ובמה בשופר יתכן שקאי על המלכות ג"כ שהגם שהם
בנים עכ"ז המה ממליכים אותו. וזהו עיקר העדות של בנ"י כמ"ש במ"א. וזהו עצם
הדעת כמ"ש חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. ומכלל דכ' יודעי
תרועה משמע שהשופר נותן דעת לבנ"י. והוא עפ"י המשנה חביב אדם שנברא בצלם
חיבה יתירה נודעת לו כו' וזהו החיבה יתירה הוא רק לבנ"י כמ"ש אתה הראת
לדעת. והוא שזוכין לקבל הנשמה יתירה שהיא עצם הצלם והדמות של האדם שע"ז
נאמר אדם אתם אתם קרוין אדם וע"ז הצורה חל נועם ה'. והוא שופרא דאדם והוא
השופר שנמשך הארת הנשמה והדעת ע"י הקול שופר. ולכן עי"ז באור פניך יהלכון.
ועל ידי זה מתעורר הרחמים בשמים כמ"ש חז"ל כשבנ"י תוקעין הקב"ה עומד מכסא
דין ויושב על כסא רחמים. כי עיקר הרחמים למעלה על הנשמה שהם מעשה ידיו של
הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי כמ"ש בס' שערי תשובה מר"י ז"ל. וכמ"ש כרחם אב
על בנים ומי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים כדאיתא במד' תולדות.
ולכן ע"י השופר שמתעורר הנשמה של בנ"י הקב"ה יושב על כסא רחמים. והנה פנינה
יקרה מסה''ק תולדות יעקב יוסף על תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו:
ע"פי משל שצו' המלך שיבקש כל אחד מבוקשו בעת שמחת המלך והי' חכם א' שביקש
שידבר עם המלך ג"פ ביום והוטב בעיני המלך ונתן לו גם מה שלא ביקש וז"ש לפני
ה' ישפוך שיחו ודפח"ח. ובזה יובן אתם נצבים היום שיהיה לכם תקומה כשתהיו
נצבים לפניו ית' לבדו שישפוךשיחו לפניו ית' שזהו נציבה וקימה לאדם והבן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.