המסע עצמו ארך כמה יממות! טיסה לבוקרשט, המתנה 13 שעות בטרמינל קומונסטי מוזנח ונוקשה, טיסה באוירון פרופלורים מרעיש ומרעיד, נחיתה בקייב ושוב המתנה 3 שעות לזיהוי וחתימה על הויזה, עוד 5 שעות עד להתארגנות באוטובוסים משנת יצור 1960, נסיעה 6 שעות בכביש חד מסלולי עד אומן, שם ציפו לנו אולמות צפופי מיטות צבאיות קומותיים, בור מים בחצר מאולתר עבור מקוה, חביות עם חומר כימי לשירותים, קור חודר עצמות, בשטח מוגדר גדרי תיל עם שוטרים סובייטים נטולי הבעה, אותו שטח אותם גדרות, שיהודי אומן קובצו יחדיו ונהרגו שם 45 שנה לפני כן עד שהנהר התאדם, השם יקום דמם.
"תחושת העילאיות והאחדות" בקרב 950 הנוסעים, באותה שנת תשמ"ט ערב ר"ה תש"ן, מהארץ ומארה"ב לא ניתנת כיום לתיאור ולו כשרטוט של חלום.
אבל......
כשכבר הגענו לחלקת הציון... שהיה אז רצפת אבנים בתוך חצר כפרית של זקנה אוקראינית, גאו הרגשות והניגון עם תפילה זכה, נטולת שמץ גשמיות מליאת תקוות הגאולה.
בצילום המצורף צילם ר' איציק קנלסקי שיח' ידידי, את ר' נפתולי דובינקי ז"ל, מהחסידים הראשונים, ממוסרי הנפש עם חסידי חב"ד לשמור על הגחלת היהודית במצבים איומים, והוא חזר לציון אחרי הפסקה של דור.
ובהמשך מצילומי ר' לייבל ברגר ז"ל, המתעד הגדול הברסלבי מאז שנות ה50.
נצפים זקני החסידים בדור הקודם: ר' ישראל בער אודעסער, ר' משה בורשטין, ר' שמעון אנשין, הרב ספקטור, ר' מעכיל דורפמן והקשיש מל"ו צדיקים ר' אלעזר מנדל קוסטנטינר זכר כולם לברכה.
בתוך ההמולה הגדולה של היום ראוי לזכור כיצד נגשו אז לעבר הציון הקדוש!
שנה טובה ומבורכת.
אברום בורשטין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.