פתח רבנו בדברי הנועם אלימלך ואמר:
"לאסור איסר על נפשו"
רמז אחר שיבוא הצדיק לכל המדריגות, צריך לראות בשכלו ולהבין שעדיין לא יצא
ידי חובתו בעבודתו, וידמה בעיניו תמיד כאילו מקצר בעבודה ולמצוא בעצמו
תמיד חסרונות וחטאים ואיסורים, כדי שע"י פשפושו במעשיו יהיה דבוק עם העולם
למטה ויהיה מקושר עמהם להשפיעם רב טוב הצטרכותם. וזהו "לאסור איסר על נפשו", פירוש למצוא תמיד שעשה איסורים של חטא. וזהו שאמרו "הכורע בברוך צריך שיראה איסר נגד לבו",
פירוש צריך שיוכנע כ"כ שיראה איסור כנגד לבו, להיות נגד לבו שעשה איסורים
וחטאים, למען הפעולה הנ"ל להטיב לישראל ע"י התקשרותו בהם. וזהו שאמרו על
ר"ע "כשהיה מתפלל בציבור היה מקצר ועולה", פירוש שהראה לעצמו שהוא מקצר בעבודה למען היות דבוק עם הציבור להשפיע להם רב טוב, "וכשהיה מתפלל ביחיד", ר"ל שלפעמים כשהיה מתבודד בפני עצמו להתאחד באחדות, "אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזויות אחרת",
פירוש שלבני אדם נדמה להם שהוא בזוית זו העוה"ז, והוא היה בזוית אחרת
בעולמות עליונים, כי כן דרך הצדיק, אף שהוא מדבר עם בני אדם, בכל זאת נפשו
קשורה למעלה בעולמות. ואפשר שלזה רמזו ז"ל באמרם "מאן דלא כרע במודים אחר כו' נעשה שדרתו נחש",
כי זה מדה כנגד מדה, דבאמת צריך להבין מאין יבוא להצדיק גמור שלא יהיה
יוכל למצוא עצמו שלם במעשיו? זה הוא באמת מחמת חטא הנחש בלתי אפשרי היות
שלם, וזה "שלא כרע במודים",
פירוש בדרך הכריעה, היינו עד שיראה איסר שפירושו כנ"ל ההכנעה הגדולה, והוא
סובר בעצמו שתיקן הכל ולא התאמץ לבוא אל ז' מדריגות הנ"ל, "נעשה שדרתו נחש" מדה כנגד מדה עבור שלא הכניע עצמו.
איש כי ידר נדר ליהוה או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו
רבנו בחיי ביאר ע''פ נסתר: איש כי ידור נדר לה', נדר מלשון דירה, לה' הוא דירתו של עולם, אלהים שבבראשית שברא העולם, והשבעה נאצלים משם, והמקיים נדר דעתו שהוא מאמין באותה דירה כשתשוב נשמתו שם והעובר על הנדר הנה הוא מוסר מאותה דירה, וזהו לשון נדר שמשמע דבר והפכו, קביעות דירה והסרת דירה, וכן לשון נשבע, כי המקיים שבועתו נכנס בתוך השבעה ועובר עליה מוסר מהם.
בעל הקדושת לוי אומר: "לאסור איסר על נפשו" נראה פירוש שאסור לידור שום נדר רק כשיצרו מתגבר לעבור עבירה אזי מותר לידור ולישבע כמו שעשה בועז ליצרו שנשבע חי ה' וזהו פירוש לאסור איסר, היינו שנדר הוא איסר על נפשו והוא נשבע לבטל יצרו. "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" מי שאינו עושה דבורו חולין עושה תקונים בכל היוצא מפיו ויגזור אומר ויקם לו צדיק מושל ביראת אלהים על ידי שמירת ברית הלשון. וזהו מטות שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים ע''כ
ורבי צדוק מלובלין אומר שתמיד עלינו לעיין מתי מוזכר הדבר לראשונה בתורה,
ושם טמון הדבר. והנה הנדר מוזכר לראשונה אצל יעקב אבינו ע"ה "וידר יעקב נדר
לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול
ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים. והאבן הזאת אשר
שמתי מצבה יהיה בית אלקים וגו'". ושם במדרש (בר"ר ע, א') יעקב פתח בנדר
תחילה "א"ר אבהו: אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, לאביר אברהם, לאביר יצחק לא
נאמר אלא לאביר יעקב, תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה".משמע שהנדר הוא
לבנות בית לשכינה, וברבנו בחיי פרש נדר מלשון דירה לה'. יש ללמוד מכאן
שעיקר הנדר הוא בענין ביהמ"ק, כך נדר יעקב לעשות בית אלקים וכך נדר דוד
למצוא בית לה'. (ואולי לכך קוראים פרשה זו בין המצרים). ובאופן פרטי כל אדם
צריך לפנות להקב"ה מקום בלבבו לעשות לו דירה בקרבו, כפי שאומר ספר חרדים
"בלבבי משכן אבנה".
לא יחל דברו
ומפרש רשי''י כמו לא יחלל דברו
לא יעשה דבריו חולין ע''כ ולשון זה מצאנו גם בספר יחזקאל: "ולא אחל שם
קדשי" ופשיטות משמעו דברי הכתוב שמוצאות פינו (ולא פי אוה''ע כמובא בספרי
זוטא) קדש הן בקדושת שמים. ורבנו בעל השפת אמת אומר: הענין הוא כי האדם
נקרא מדבר. וזה היתרון שיש לו על כל הברואים וצריך להיות הדיבור מנהיג לכל
האדם להיות נמשך אחרי הדיבור. כי דיבור נק' על שם ההנהגה שהוא עיקר האדם
שע"ז חל שם שמים כמ"ש ויפח באפיו כו' לנפש חי' לרוח ממללא. ונעשה בנין
מדיבור האדם. ובגמ' הנודר כאלו בנה במה כו' פירש"י בזמן איסור הבמות. ומ"מ
נראה כמו שבמות הי' להם זמן היתר וזמן איסור. כמו כן יש בנפשות שהנדר
ושבועה מותר להם דהיינו צדיקים כדאיתא במד' אם יש בך מדות הללו כו'. ולהם
ניתן זה הבנין כמ"ש ותגזר אומר ויקם. ושבועה נק' קיימא בתרגום. שנעשה מזה
קומה ובנין. והנה לכל אדם יש עולם ושיעור קומה בפ"ע ולכן הבנין שנבנה
בדיבורו לא יחל. אבל החכם עוקר נדר מעיקרו כי כח החכם למעלה בעולם וקומה
שלמעלה מזה הנודר. ולכן אחרים מוחלין לו. כי עיקר הכוונה שהאדם לא יחל
דיבורו להיות הדיבור שליט על האדם שהוא המנהיג וכח השורש שלו כנ"ל. ועוד
אמר במ''א: בענין הנדרים ושבועות דכתיב לא
יחל דברו לא יעשה דבריו חולין מכלל שכח הדיבור קודש והוא כח הפה שזכו בנ"י
בכח התורה. וכל מ' שנה שעסק עמהם משה רבינו ע"ה בתורה קבע בהם כח הקול
ולשון הקודש. לכן צוה להם על שמירת הדיבור. ונסמכה הפרשה לתמידין ומוספין
להיות התפלות במקום תמידין כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו. וזהו בכח פיהם של
ישראל כמו הראשונים שהתפללו בשם והי' ניתקן ע"י התפלה שיודעין איך להתפלל
בשם הי' זה עצמו תיקון הקרבן. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה וכמו כן בתורה כמ"ש
זאת התורה לעולה כו' העוסק כאלו הקריב כו'. וזה הקול קול יעקב קול בתורה
קול בתפלה. וזה הקול הי' בחי' נחלה בלי מצרים נחלת יעקב והוא בחי' חירות ולכן
נקבע פרשה זו בין המצרים שע"י בחי' הקול יכולין לצאת מן המיצר כמ"ש מן
המיצר קראתי. וז"ש שיהיו נודרין בעת צרה. לכן בין המצרים צריכין להתחזק
בתורה ותפלה. ונתן להם מרע"ה פרשה זו
בסוף מ' שנה שזכו לכח הפה בשלימות. וזהו תכלית האדם כמאמר כל עמל האדם
לפיהו לתקן כח הפה ואז יש בידו כח החירות להיות נושע בעת צרה. וכמו כן בשבת
שנקרא נחלה בלי מצרים לפי שבו נפתח כח הפה כמ"ש ודבר דבר שלא יהי' דבורך
בשבת כדבורך בחול והטעם לפי שבו יש נשמה יתירה ונתחזק כח הפה כמ"ש ויפח
באפיו ויהי לנפש חיה לרוח ממללא וע"י קדושת הנשמה נפתח כח הפה ע''כ ואנן
הפשוטים די לנו בדבריהם ז''ל שאמרו מאן דנפח מדיליה נפח כי הרוח ממללא
הדיבור הוא פקדון מבחינת חלק האלוקי שבאדם ועלינו לשמרו בטהרתו. וכבר אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת... והנה אמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה" כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים..
"מחליף בדיבורו", רש"י מסביר: "משנה בדבורו, שלא יהא ניכר". במשמע שמדבר
דבורו באופן מתעתע, מדבר כלתומו ומלהג באופן כזה שיוחלף האמת. רבינו יונה
מסביר שמחליף (המציאות) בדיבורו זה מי שבא בערמה למנוע טוב מבעליו, כדי
להעביר הטובה אליו. הוא איננו גוזל את האחר מקניינם, אבל מדבר עם הנוגעים
בדבר באמצעות דברי חלקלקות להסיח דעתם. "יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו
הפסד (הרווח) לזולתו, אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד, כי לא הפסיד ממנו
דבר שיזכה בו, כענין שאמרו רז"ל: 'כל המחליף בדבורו
כאילו עובד עבודה זרה'" (שערי תשובה שער ג, קפ). רב הדריך את רב כהנא:
"הפוך בנבילתא ולא תיפוך במילי" . עדיף להתבזות בבזיון הגוף ולהפוך בנבלות
ובלבד שלא לחלל את קדושת הפה והלשון בזילות הדיבור. ובספר האמונה והבטחון
של החזון-איש הוא מבדיל בין הנתפס לדבר שקר משום חמדת תועלת או רווח וזה
השקרן המקולקל הדובר תהפוכות דרך הרגל כמו שפת אמו (פארפירער בלשוננו),
כשכל מגמתו להוליך שולל את סובביו ולשלוט כביכול במחשבותיהם ידיעותיהם
והבנתם. והחנוך אמר עליהם; "אבל
כל מי שמעשיו בהפך מדותיו ית' והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן
תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה
והקללה, והפך השמחה והשלום והתענוג שהם אתו, הוא הדאגה והקטטה והצער, כל
אלה חלק אדם רשע מאלהים. והכלל
והעיקר כי חביב הוא דובר המישרים בעיני אלקים ואדם. והשקר נתעב ונאלח בעיני
הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך
אל אמת אוהב המישרים ושונא עקלקלות" (מצוה עד). " ובמדרש רבה פרשה דנן מובא: זה
שאמר הכתוב "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים" : "כי אלהים שופט זה
ישפיל וזה ירים" מהו "כי לא ממוצא וממערב" לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה
והולך ממזרח למערב נעשה עשיר אפי' פורש בספינות והולך ממזרח למערב וחוזר על
המדברות ועל ההרים אינו נעשה עשיר מהו "ולא ממדבר הרים" אמר רבי אבא
מרומניא כל הרים שבמקרא הרים הם חוץ מזה שהוא רוממות שאין אדם מתרומם מן
הדברים האלו מה הקב"ה עושה נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר "כי אלהים שופט
זה ישפיל וזה ירים" לכך נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונגלין לזה ולמה נקרא
שמם זוזין שזזים מזה ונותנין לזה ממון מה אתה מונה אינו כלום מעות מה לעת
וכלשון הזה אתה דורש וכן חנה אומרת: "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל ה'
מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם" מה אף מרומם באף שהוא מביא לזה מרומם את זה.
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן
ורש''י מביא דרשת רבי תנחומא: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך וכו'
ולב משכיל בדברי רבותנו יודע
שלכל אחד ואחד מישראל מסעותיו וחניותיו שלו. חיי האדם הם מסעו והמסע הוא
האדם, וגם לצדיקים השלמים לא נבראה השלוה והקביעות כי ילכו מחיל אל חיל
כידוע, וביסוד קדושת אמונת אבותנו הוא לידע ולהודיע שעניני מסעותינו
מנוהלים בשרשם גבוה מעל גבוה לפי שרש נשמתנו בידי תמים דעים ית''ש. ישנם
מסעות וחניות טובות ונעימות שהאדם מבקש לזכור וישנם הדומים לקשים ומרים שהם
בחינת ויהי לשון צער שאנו משתוקקים להסיעם ולהרחיקם מדעתנו. אבל גדלותו של
הנברא בצלם הוא שהוא כולל מכיל ונושא ומתעלה עם מסעותיו. וכדרך שהיו להם
לבנ''י מסעות וחניות לאחור בבחי' וישובו ויחנו כן דרכו של איש הישראל
המשתקק לעבוד את בוראו הם לפעמים בבחינת רצוא ושוב על כף הקלע בין תאות
גבעת עולם בהתעדן על קרבת האלוקים לבין טיט היון דעמקי הקליפות דנוקבא
דת''ר ר''ל והזוכה להבין בסוד ה' יבין שאין שום תמיהה או פירכא לא על האדם
ולא על גילגוליו כי הכל באשר לכל בסוד ידיעת רצונו יתברך שאדם יתקרב לבוראו
פעמים בבחינת אם אסק שמים שם אתה ופעמים בבחינת ואציעה שאול הנך והאיש
הישראלי חייב לקשר עצמו להשי''ת בכל עת וזמן מהנקודה והחניה שלו באותה שעה
וזהו בתכלית תיקון האדם ומקומו. ורבנו בעל השפ''א אומר בזה''ל: בכתבי
האר"י מבשרי אחזה אלהי. כי האדם נקרא עולם קטן שבו נכלל כל העולמות מנקודה
ראשונה עד נקודה אחרונה ויש בו כל העשר מדות כולל אבי"ע ויש בו משה ואהרן
ומרים והיינו כשהוא במדריגת צדיק ויש בו דעת ומדע להבין במושכלות ויראת ה'
על פניו תמיד אז הוא נקרא משה וכשהוא גומל חסד נקרא אהרן וכשהוא רשע ומורד
באדונו נקרא מרים וכמ"ש בפסוק את מריך הקשה שהוא לנוכח וכשהו' נסתר ליחיד
אמר מריו הקשה ולרבים מרים והנה מצינו בעובד' דלתת' איתער לעילא דעל ידי
המצות ומעשים טובים שישראל עושין גורמין ייחוד למעלה ולהמשיך שפע רוחני
וקדש מצד החסד למטה לתחתונה ובהיפך נסתלקו מימי החסדים למעלה וכמ"ש בזוהר
אחרי מות בשעת' דאסגיאו זכאי בעלמ' כנסת ישראל סלק' ריחין טבין ומתברכ'
ממלכ' קדיש' ואנפה' נהירין ובזמנ' דאסגיאו חייבין בעלמ' כנ"י כביכול אטעמית
מסטר' אחרת מרירן כדין כתיב השליך משמים ארץ וכו' והצדיק הוא המשים אל לבו
חטאתו ומריו כמ"ש דוד חטאתי נגדי ועפ"ז פירש הרב הב"ש פסוק הלוך ילך ובכה
נושא משך הזרע וכו' עיין לקמן משא"כ הרשע אין אלהים כל מזמותיו וכמ"ש הרב
המגיד מ' מענדיל על פסוק אם בן הו' והמיתן אותו וכל הבת תחיון וכו' והנה
האדם העוסק בתורה ותפלה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ומכ"ש אם יש בו
מחשבות זרות שנקראו קדשים פסולין ונמסרו לחיצונים וכשחוזר האדם בתשובה
מגביה הניצוצות הקדושים שנמסרו אל החיצונים ולכך כשעומד בתפלה או בעסקו
בתורה עומדים המחשבות זרות לבלבל תורתו ותפלתו כי המחשבות זרות הם חטאותיו
ועומדים לפניו כדרך מלחמה אבל כוונתם שיתקנם ולהוציאן מעמקי הקליפות והיינו
על ידי שיחרד כשירגיש שהם עוונותיו ויצטער עליהן וביא' הדבר קבלתי מרבי
ואין צריך להאריך כאן. והכהן מלובלין אומר: נאמר
עולת שבת בשבתו שכל פרשה שקורין בכל שבת יש לו שייכות וענין מיוחד לאותו
שבת שחל בו וכן נאמר בנביאים בישעי' מדי שבת בשבתו. ובודאי יש שייכות לסדר
זה שקורין אותה תמיד בין המצרים כדי שיתן כל פרט נפש על לבו מאמר חז"ל כל
מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו היינו שכל פרט נפש מישראל
נצרך לו לבנות בית המקדש במדות ימיו והיינו לתקן בנפשו הקלקול שגרם לזה
המעכב בנין בית המקדש וכמו שנאמר המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו
עד היום הזה. וזה ידוע שבהמקום הזה שנאמר עד היום הזה משמעו שכל ימות העולם
הזה הוא נוהג עד לעתיד שיהיה גמר התיקון כי בגמ' לא מייתי ראי' מכאן שאינו
נוהג לעולם כי הלא ביטלו ליצרא דע"ז רק כי המכוון הוא על התאוה הידועה
וממילא נצרך כל פרט לעשות גדרים וסייגים בעצמו להתגבר על יצרו כנאמר בפרשה
זו. והוא גם כן ענין אחד כמו שנאמר בגיד הנשה עד היום הזה וכנזכר בזוהר
הקדוש הרמז ע"פ ויאבק איש עמו שס"ה גידין יש באדם כמנין ימות החמה שנאבק
היצר הרע עם האדם וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ששם יש לו אחיזה והוא
כנגד תשעה באב שנחרב הבית על ידי חטא זה ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד
הנשה עד היום הזה שלא ליתן לו אחיזה כל ימות העולם הזה עד לעתיד לבא שיבנה
בית המקדש ב"ב ויהפך צום החמישי לששון ולשמחה אמן כן יהי רצון: ועוד אמר
השפ''א:והג' שבתות אלו נקראים
תלתא דפורענותא שמרמז כי בג' השבתות האלו מכלים את הפורעניות. ואחר זה
שבעה דנחמתא שהם כנגד ז' מדות הק' שבאים אחר כך לידי התגלות. והוא כענין
אמרם ז"ל צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה ואורריהן ומצעריהן קודמין
למברכיהן. והנה הפטורה ראשונה דברי ירמיה רומז על בחינת כתר שהוא למעלה מן
השגה כי דיבור הוא מ' מלכות כמו דאיתא בפתח אליהו מלכות פה וכתר עליון איהו
כתר מלכות כד"א מגיד מראשית אחרית כי סוף מעשה במחשבה תחלה כמו שהיה מיד
בבריאת העולם שאדם הראשון שהיה תכלית מכוון הבריאה עלה במחשבה תחלה ונברא
בסוף כל הנבראים. וכמו כן שבעים האומות שעלה במחשבה לבראם התכלית מכוון של
הקלי' היה עמלק והוא היהה ראשית המחשבה כמו שנאמר ראשית גוים עמלק והוא
נולד בסוף הע' האומות ובסוף הכל נברא יעקב אבינו שהוא הוא עיקר המכוון של
כל הבריאה. ועל רמז זה מסיים בהפטרת דברי קודש ישראל לה' ראשית תבואתו שעל
ידי הדיבור זה נתברר שישראל המה מקושרים בשרש. וכל דברי ירמיהו היו תוכחות
וכפי הנראה על הגוון לא הועיל בכל דבריו כדאיתא במדרש שאמר להם אחר החרבן
אם שמעתם לדברי מקודם לא באתם לידי כך. אמנם באמת בפנימיות בשרש למעלה
מתפיסת האדם פעל דבריו הרבה. והוא כענין הנאמר ביחזקאל באמרי לרשע מות תמות
ולא הזהרתו וגו' הוא רשע בעונו ימות וגו' ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו
הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת שבפסוק השני לא נזכר לשון רשע אצל המיתה
לאחר שכבר הזהרו הגם שלא שב. והדעת נותן להיפך שהמזיד שכבר הוכיחו ולא שמע
צריך להיות רגוע משוגג שלא הזהירו. אולם שזה שהוכיחו הנביא הגם שלא שמע
אליו עם כן זה עשו הדברים רושם בהשרש שלו לעילא שעל ידי זה היה מיתתו כפרה
על עונו ולא נק' עוד בשם רשע. ואחר זה הפטורת שמעו הוא גם כן נבואת ירמיהו
והוא מרמז לבחינת חכמה שהוא גם כן למעלה מן הדעת רק על כל פנים הוא בחינת
יש מאין כי השומע על כל פנים הוא מטה אוזן לשמוע הגם שאינו נכנס עוד בלב עם
כל פנים יש לזה איזה תקוה כבר על פי שכל כמו שנאמר אשרי אדם שומע לי לשמור
מזוזות פתחי שעל כל פנים הוא עומד מוכן לכנוס בעת שיפתחו לו הפתח. ונחתום כדרך שחתם רבנו הנועם אלימלך דברי קדשו בפרשת מטות: והשם יזכנו לעבדו בתמים שלא ישלוט בנו יצה"ר, ונזכה במהרה לביאת משיחנו שיתוקן חטא הנחש ומלאה הארץ דעה. אמן כי"ר.
עד כאן דברי רבינו שליט''א
-----------
טוב עין הוא יבורך
מי שברך אבותנו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את אוהבנו אהובנו הרב
המפואר המשפיע הדגול פה מ''מ כש''ת רבי
חיים שליט''א בעל האכסניא לדברי רבינו שליט''א ובשכר זה השי''ת ישמרהו ויחיהו בבריות גופא
ונהורא מעליא וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו, עם כל ישראל אחיו ונ''א
יהודי פשוט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.