בעולמם של משוגעים - ר' דב לנדו והצביעות החרדית

השבוע פרצה סערה בעקבות שיחה שהיתה למרן הגאון ר' דב לנדו ראש ישיבת סלבודקה אשר בה התבטא בביטויים קשים והביע דיעות קיצוניות בכמה תחומים, הדבר גרם שהקנאים ואחרים קפצו כנשוכי נחש וזעקו היתכן שהוא ידבר כך ואף הם השתלחו בו בניסוח שהוא לא פחות חמור וקיצוני ממנו, והשאלה הנשאלת היא, מדוע מה שאסור לר' דב מותר לקנאי

איני נכנס לתוכן הויכוח, מפני שכל ענין שהעלה שם אפשר לכתוב ולכתוב לכאן ולכאן, השאלה שאני עוסק בה כאן האם מותר להתבטא בצורה קיצונית, ואם כן האם זה חד צדדי או שאם מותר לקנאי ולקיצוני מותר גם לר' דב ולאחרים

אין זה סוד כי דעותיו של ר' דב לנדו נגד חסידים היא קיצונית, הוא נין ונכד למשפחת אדמור"י סטריקוב, הוא הגיע לבית החזון איש הישר מן הבית החסידי ושמה שטפו את מוחו ומאז הוא הפך להיות ליטאי שרוף בגדר של ה'געווארענער איז ערגער פון א געבארענער' לא היה זה סוד, ולכן הפלא הגדול הוא על אלו שקפצו כנשוכי נחש כאילו שהוא חידש דבר, כמי שעוקב אחריו לפחות שלשים שנה ויותר אקבע בצורה הכי ברורה כי הדברים היו ידועים וברורים ואיני מבין על מה הזעקה

איני בא להגן כאן על דעותיו, ואקבע כי חלוק אני עליו בהרבה, קשה לי לקבל את גישתו מפני שהיא קובעת כי ה'חפץ חיים' לא קיים חלק גדול מן המצוות ובעניינים מסויימים אף עבר עבירות, ככה גם ה'לשם' סבו של הרב אלישיב ועוד הרבה מגדולי ישראל. אין זה סוד שבכל הקשור לשיעורים ישנם הגביעים שלהם מלפני מאה שנה ויותר אין להם שיעור חזון איש. נכדו של החפץ חיים יש לו את גביע הסבא ואינו מקדש עליו מפני שאין לזה שיעור חזון איש. במילים אחרות הוא קובע כי ה'חפץ חיים' לא קיים מצוות כמו שצריך ומעולם לא עשה קידוש על פי הלכה, ואף לא שתה ד' כוסות בפסח על פי הלכה. הרב אלישיב בכל השנים השתמש בגביע של סבו ה'לשם' ובגלל נכדיו השומרים על שיעור חזון איש בסוף ימיו נתן את הגביע לפחח להגביה אותו קצת בשביל שיהיה לזה שיעור חזון איש

ובכל זאת מגן אני כאן על ר' דב על זכותו להביע את דעתו כמו שהזכות של הקנאי להביע את דעתו הקיצונית. לא ראיתי ולא שמעתי שיקום מי ויזעק נגד הסאטמארי הנאבק בעד האידיאה שלו כותב ומסביר ואף יורד לחיי אחרים החולקים עליו, ואילו מר' דב לנדו מבקשים שהוא יבלום את פיו, מדוע?

עלינו להחליט לכאן או לכאן, אין דבר כזה לי מותר ולשני אסור, או שלכולם מותר או שלכולם אסור, ואם השפה הקיצונית מותרת לעדה החרדית סאטמאר ואחרים, זה מותר גם למי שחולקים עליהם

ברור שאלימות אסורה ואין לרדת לחיי אף אחד בגלל דיעותיו, אבל להביע אותן, טוב ששומעים ויודעים מה הם חושבים על אלו או אחרים, ואגלה לכם כאן, אני חי את החיים החרדים בתוך תוכם יודע מן הנעשה בבתי גדולי ישראל דעותיהם וחלק ממחשבותיהם וממה שהתבטאו ואמרו, ושמענו דיעות קיצוניות חלוקות זה על זה, אלו טבעם של דברים, אלו פסלו את אלו ואלו את האחרים גם כשכיבדו את האחר כלפי חוץ

אף אחד אינו מבקש לקבל את דעתו של האחר אם אינו אוהב את דעותיו, אבל זכותו של כל אחד להביע אותן, ובשיחות פרטיות בודאי, אסור לשכוח כי דבריו של ר' דב לנדא נאמרו בשיחה פרטית

וכאן הערה לאלו הזועקים מדוע מותר לר' דב לנדו לכנות את ר' שמואל אויערבך קוקניק, מאותה סיבה שמותר לקנאים לכנות את ר' דב לנדו 'ישובניק' או 'תיכוניסט'

ולמי שזועקים כי מדובר במשוגע, אצטט מספרי שייצא לאור אי"ה בקרוב שם אני עוסק במשוגעים, הספר בנוי על 'אלמלא המשוגעים לא היה קיום לעולם' שם אני מבקש להוכיח כי משוגעים הבטיחו את הקיום היהודי, בלי 'משוגעים לאותו דבר' לא היה קיום לכלום. זקוקים אנו למשוגעים בכל מקום, ואני קובע כאן שאצל כולם בכל חלקי החרדים משוגעים שמובילים את דרכם, ולמרות שיהיו אולי מי שיזעקו היתכן לומר עליהם כי הם משוגעים, אציין כאן כי מדובר במעלה ולא בחסרון, אדם נורמלי בורח ולא מוכן לקחת חלק בדברים האלו, ואם מי רוצה הוכחה שילמד את מה שיעץ יתרו למשה רבנו ובסופו של דבר האם מצא? או שמא השפויים ברחו ולא רצו להיות מן השופטים

מי שטוען כי ר' דב לנדו משוגע, אומר לו כאן ר' שמואל אויערבך לא פחות משוגע, אצל כולם משוגעים וחיים אנו ממשוגעים הם המובילים אותנו, אדם שפוי אינו אדמו"ר ראש ישיבה או רב הוא בורח מן ההנהגה

חיים שאולזון