בכל יום ויום רואה אני מול עיני את הדמות הקדושה של הסבא הקדוש, הוא המגדל אור בחיי. וכשם שמגדל אור מאיר בכל כמה רגעים באור חזק לכל האוניות, לדעת ממה להזהר ומאיפה להתרחק, כך הכח והאור הגדול של הבבא מאיר, מאיר כמה פעמים ביום על חיינו ומזהיר אותנו ממה להתרחק ומאיר לנו למה כן להתקרב.
זוכרים אנו את ערב פסח האחרון בחייו של הסבא הקדוש, גירסא דינקותא, כמה שעות לפני הסתלקותו מן העולם. כאשר העלו על שולחנו הקדוש מצה מרובעת, החזיק אותה רגע ומיד הוריד אותה מידיו הקדושות וכיסה את המצה
המרובעת במפית ועמד ואמר בכוחו הדל: הקב"ה אוהב רק מצה עגולה ולא מרובעת.
עברו שנים ובכל שנה דבר זה היה מטריד אותנו בדעתנו, מה הפרוש הקב"ה אוהב רק מצה עגולה? עד שמצאנו בשם שו"ת מהר"י אסאד (או"ח סימן קנ"ז) ובשו"ת אבני חפץ (סימן ל"ד) שצורה עגולה חשובה ביותר אצל הקב"ה, שכל אשר ברא הקב"ה בעולמו ברא בתבנית עגולה: השמים והארץ וכל צאצאיהם וכל מעשה בראשית וכל אברי בעלי חיים ובני אדם לא תמצא בהם
מרובע.
וכמו שמובא בירושלמי (מעשרות ה, ז), רבי שמעון בן גמליאל אומר: אין מרובע מששת ימי בראשית, ע"ש. וכך מצאנו במסכת תענית (לא:) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. ומחול זה דבר עגול, כמה שהולך האדם מסתובב ומגיע לאותו המקום וזה יהיה לעתיד לבוא שכולם יהיו שווים, בלי קנאה, בלי שנאה ובלי שום רע.
ויובן עניין המצות, מדוע צריך עגול והטוב והמובחר שהמצה עגולה, משום שכשיצאו בני ישראל ממצרים נשבעו ונדרו איש לרעהו וכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה (תנא דבי אליהו, פרק כ"ג) ואז במצרים היו כולם עניים, עבדים, משועבדים, כולם באותו מדרגה ואותה שפלות כדבר העגול שהכל אותו דבר להיכן שתסתובב תגיע לאותו המקום.
ולכן מובנים דברי הסבא הקדוש שהקב"ה אוהב את המצה עגולה, כי העגול אהוב אצל הקב"ה וגם מסמן את הענוה ושכל ישראל באותו דרגה ומדרגה, כדל כעשיר כעני. וכן הגמרא (יומא עה.) אומרת: "והוא כזרע גד לבן" (שמות טז, לא) אמר רב אסי עגול כגד (צמח) ולבן כמרגלית.
והנה כמה עמוקים דברי מור זקני, ערב פטירתו, על העגול שבמצה שזהו כל מהות חייו, מידת הענווה ושכולם שווים בעם ישראל.
* * *
מור זקננו הקדוש, אמירה אחת הייתה שגורה בפיו בכל זמן - "ישועת ה' כהרף עין" .
והנה מצאנו בהגדה של פסח: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב, לט). הנה כל המהות של פסח היא כי "בחיפזון" יצאנו ממצרים (דברים טז, ג).
והענין הוא, ידוע מדברי רבנו האר"י הקדוש שבני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ואם היו נכנסים לנ' שערים היו אבודים ח"ו ולכן הוציאם הקב"ה בחיפזון כי לא יכלו להתמהמה.
וילמד מזה האדם שגם אם נופל למקום הנמוך ביותר, הקב"ה בחיפזון, ברגע אחד מוציא אותו מהשפל לישועה גדולה.
וכך היה אצל יוסף הצדיק (בראשית מא, יד) "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו", ברגע אחד, בחיפזון, כשמגיע הזמן של הישועה, הקב"ה מושיע את האדם.
וכך מובא בנביא (ישעיה נו, א): "כי קרובה ישועתי לבוא וכו'". וכך היה במצרים - ישועה ברגע אחד, בחיפזון, וכך יהיה לעתיד לבוא "ופתאום יבוא אל היכלו האדון" (מלאכי ג, א).
וזו היא הדיברה השגורה בפי מור זקנו "ישועת ה' כהרף עין". וכמה שיותר נחזק אמונה בדבר זה נראה כח זה גדול ביותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.