ההודיה והכיסופין

משפחתנו גרה בחצר וואר-קרולט 111 העומד על פינת פאפרייט  ומלבד הרב שגר בדירת השרד שבחצר הקהילה שם היה המקווה וממולו הבניין מנופץ החלונות בו המה פעם החיידר של ילדי שופרון למאות שנלקחו לאן שנלקחו.. את הדרך הקצרצרה חזרה מבית הכנסת שבפאפרייט המוריקה היה אבא עושה בשבת ומועד כשהוא פוסע מהורהר איתי ועם רוסקי-דאאוועד (דויד הרוסי) שהיה אדם שחרחר גוץ ומוצק בשנות השלושים  ואולי ארבעים שמקומו בבית הכנסת היה בספסל שמאחורינו.

התרגלתי שבבית כבר חיכו לנו הוויינדארפערים יאז׳י ושאללי צמד אחים רווקים מבוגרים גבוהי קומה ומדוקדקי נימוסים שהיו אוכלים על שולחננו בכל ימות השנה.

אבל מאז שדאאוועד פסק פעם לאימא ע''ה את פסוקו נעשה אותו אדם מפוזר ליקירה, היא היללה באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע את חוכמתו של דאאוועד שלנו אשר אמר לה ישירות:  אדונתי גבירתי היקרה, עם כל הכבוד לתרבות המטבח שלך, אני אין לי עניין במרקחות רק בדגים ובבשר ובהרבה!!

מכאן הסיקה אותה נשמה תמה שמעולם לא עבר באיזור שאפראן אדם חכם וערמומי כמו הרוסקי-דאוועד שנפל לה לשאבעס-באחער (בחור של שבת).

משאכל דאאוועד והניח דעתו היה אבא קורץ לו כשואל השבעת ידידי? ומוזג ומגיש לו כוס הגון של שליבוביץ ודאאוועד מריח טועם ומחמיץ פנים, מנהגו היה לנופף בביטול של מצוקה בידו האחת ולערות לתוך גרונו באחרת ואז פושט הכוס ומזמין עוד קצת מאותו  עלבון הונגרי ארומאטי. 

עם כלות עיקר הסעודה היה אבא שוקע בשיחה עם האחים הרווקים בהוויות השעה ודאאוועד היה מפטפט עם אימא ע״ה ומספר לה בהונגרית הזרה שבפיו על בית אבותיו וחמודות אודסה מולדתו קריית נמל ומסחר הומיה שעדיין מלאה יהודים טובים ופחות טובים והוא יורד על ארבע זוחל ומקפץ לכבודי כתיש ומפיק מיני קולות של שאגות קופים מלחמת חתולים ויבבות כלבים ואני צוחק ועולץ ואימא שמחה בשמחתי.

הרוסקי-דאאוועד ע״״ה היה גם אדם נדיב ורחב לב שהיה משיג ומביא לי צעצועים איכותיים שלא נראו כמותם בהונגריה הקומוניסטית ופעם גם הביא לי ערכת ענק של עפרונות גואש קאראן-דאש מפראג ממנו התפעלו גם הוריהם של חברי.

בלילות הסדר ובשעה שאבא והוויינדארפערים אומרים בנעימה איטית עולה ויורדת את ההגדה היה דאוועד-המעלוך (המלך) שלנו יושב באין נחת, עושה לי פרצופים מצחיקים ומתעלל ומשגע את פאטשונה החתולה וממלמל לעצמו ריטונים בשפת רוסיה כמו: קולטורא באלשאיא אילקושאט ניצ'עווא.. (הרבה תרבות ואין אוכל..) ואימא מגניבה לו 'טעימות' בצלחות קטנות כדי לפייס לשעה את דעתו.

דרכו של דאאוועד היה להקשיב במין וותרנות לזמירות השבת הנלבבות של אבא מבלי להתערב. אבל בלילי הסדר זה היה סיפור שונה לגמרי.  מעידני עלי כי עיני ראו ולא זר פעם אחר פעם שאחרי שפתחנו את הדלת לאליהו הנביא זכור לטוב היה בית הורי מתמלא מאורו של גן העדן העליון מקום אשרם של אחי אחיותי וסבתותי דודי ודודותי קדושי השואה שנהרגו ונשרפו על קדושת השם.

גם נמצא שליהודים האודעסאים היה מין חוש מיוחד לאליהו הנביא, כי  דאאוועד המבודח וקל הדעת היה מתרגש מאוד באותה שעה מרצין ושר לכבוד האורח הקדוש את האדיר-הוא ברוך-הוא מכל לב בקול באראטון רועם ומהמם כפי שרק זמר אופרה מקצועי כמוהו מסוגל לשורר והיה ממשיך ומנצח בנגינות כל פיוטי הסדר עד גמירא, וכאשר אליהו הנביא בבית אז גם הוויינדורפערים המאופקים ואימא נותנים קולם ושרים עם אבא בכל לב, ואני נרדם לתוך חלומות ליל שימורים להשם שטרם ניתנו לי כלי הביטוי לתאר ולספר.

כשהגעתי לגיל שמונה כבר נמלטנו רק עם כסותנו לעורנו מהונגריה הקומוניסטית והורי החלו בחייהם החדשים כעולים אביונים על אדמת הקדש.

אבא השלים עם מעמדנו החדש בלי תלונות, ואדרבא הוא הודה להשי''ת על כל פסיעה ופסיעה שזכה לפסוע על אדת הקודש בארץ חמדה. הוא ערך בשמחה וטוב לבב את סדרי הפסח לשלושתנו  על שולחן זעיר שהוציאה אימא לאור הירח המלא בין משבי האורנים שהתנשאו לצד ארגז העץ שנקרא צריף מספר 226 במעברת סלמה ב' (ואם תתמה הלמה בחוץ? כי זרמי הגשמים שטפו את שכבת הסיד מגג הארגז ונייר הזפת שגונן על הצריף בחורף היה סופג את קרני שמש האביב בשעות היום והצריף מתלהט כתנור ורצפתו עוד פולטת חום עד אחרי חצות הלילה..). 

                                         שם במקום האורחים שהתרגלתי להם בילדותי באו עלינו מתוך החשיכה מחנות חתולים רזים בכיינים ונוצצי עיניים שהיו צופים ונלחמים על שאריות כל שהן משולחננו הדל ומזכירים לי את משמניה ופרוותה הטובה של פאטשונקה המפונקת שנהפכה בהיעדרנו אולי גם היא לתחולת רחוב הומיה. 

שם בסלמה כבר התרכזתי באבא ורק בו שמעתי ראיתי ונסתפגתי לשארית חיי בדמעות ההודיה והכיסופין שבאמירת נשמת כל חי  ושיר השירים של אבי התמים זצ''ל

יהודי פשוט