דברי מחשבה ועמקות מפי *כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א* שנכתבו בזמן המיצר מתוך הקונטרס העומד לצאת לאור *מחשבת הנפש (חלק יט)*

אחד הדברים שהשפיעו עלינו ביותר זה מה שראינו פה לפני כמה ימים, אדם חכם ונבון שיותר מעשר שנים בבית האסורים, והגיע זמנו לצאת לחופשי למשפחתו. והנה לילה לפני היציאה שלו, הוא בוכה בכי ומצטער צער גדול ביותר. מדוע מצטער? הרי איש חכם ונבון הוא, מי לא רוצה חופש? מי לא רוצה דרור לנפשו? אך האדם בוכה ומצטער.

ואז עלה בדעתנו מעשה עתיק יומין בעל משמעות ומוסר גדול ביותר, על יהודי שהלך לבקר את חברו שהוא גר עמוק בתוך היער. והנה רואה אותו יהודי שהיער ריק מציפורים, ‏ואין שום ציפור ביער, ורק בשולי היער יש מקום קטן ומצומצם אשר נמצאות בו אלפי ציפורים, עומדות מבוהלות ולא זזות. 

היהודי לא הבין המראה המוזר הזה, ושאל את חבירו אתה גר פה ביער, חי פה שנים, מה הפלא הזה שבקצה אחד עומדות עשרות אלפי ציפורים ולא זזות, וביער כולו אין שום ציפור? וכי קשה להן לעוף להסתובב ביער, לצאת מהיער? מדוע מקובצות הן במקום המסויים הזה ולא זזות ומתנהגות בצורה משונה ביותר? 

ענה חבירו, דע לך שגם אני שבאתי לגור פה תמהתי והתקשיתי בזה. אך המסורת פה ביער מספרת, שלפני שנים רבות גר פה אדם אכזר מאוד, ששלט ביער שליטה קשה ביותר ולכד את כל הציפורים והכניסן לכלוב גדול פה, והתעלל בהן קשה במשך שנים. 

ברבות השנים פתח את הכלוב והוריד את הגדרות, אך המשיך להתנהג באכזריות. כל ציפור שיצאה מהטווח שקבע, היו הורגים אותה מיד. וכך כל הציפורים פחדו מלצאת והתרגלו שזה חייהן, לעמוד רוב היום במקום אחד. לא להרעיש ולא לזוז, רק במקרים שחייבים, ובודאי לא לצאת מהתחום שאותו אכזר קבע. 

וכך נולדו ילדיהם וילדי ילדיהם, וכולם מחונכים על הדרך שלא זזים מפה, לא מרעישים ולא כלום. וזה נהיה הטבע של הציפורים והחיות שלהם, וכל מה שמנסים לשנות את טבען לא מצליחים.

****

הנה כאשר נחקק דבר מסויים בטבע של האדם, והאדם נכנע למצבו, נהיה עליו עול הרעיון. האדם מאבד את כל השיפוט לחשוב ולהרגיש מהו חופש, מהו טוב בשבילו. האדם חי עם גדרות בנשמה עם מחסומים בנפש, שברבות הימים גם אם הם קשים ובלתי נסבלים, משלים בנפשו שזה חייו. דבלעדי המחסומים האלו אין לו חיים, וחייו אינם שלמים.

ועל האדם לזהות את החומות האלו, ולדעת להסיר אותן מנפשו. לחיות חיים אמיתיים, שלמים כמו שבורא עולם נתן לנו אותם.