בן גוריון וה'חלבנות'

דוד בן גוריון סיים להכריז על מדינת ישראל (היא מדינת ישראל) וניגש לשירותי הגברים שבבית דיזנגוף הומה האדם (כי גם אחרי שמכריזים על מדינה נצרכים לפעמים לנקבים). כששטף את ידיו הבחין ביענקל שפריצר, חבר ותיק של הוריו, מתקרב לעברו.

"דודינקה, כמה טוב לראות אותך!" אמר יענקל הזקן, "שנים לא התראינו, מה איתך היום?".

"האמת שבדיוק הכרזתי על מדינה" אמר בן גוריון בצנעה.

"נו ויש בזה כסף?" תהה שפריצר,

"האמת שכרגע לא" הסביר בן גוריון, "אבל זה עסק מתפתח ושווה להיכנס ראשון".

"נשמע כמו פירמידה דודינקה," נבהל יענקל, "דרורה מהמשק נכוותה בזה. עדיף שהיית הולך לעשות תואר ראשון בחלבנות כמו הבן שלי גיורא. תמיד יצטרכו חלבנים, שמע לי, זה מקצוע העתיד"

"זו באמת עצה טובה יענקל היקר," שיקר בן גוריון, "אבל הרבה אנשים נורא מתלהבים מהמדינה הזו שהכרזתי עליה הרגע, וזה יהיה מאוד לא נעים אם אני פתאום אלך לעשות אקזיט ברפת".

בן גוריון נפרד מהזקן ולא הספיק ללכת מטרים בודדים מחוץ לבית דיזנגוף לפני שנתקל בחברו חיים לזרוף, אותו לא ראה מאז בית הספר היסודי.

"דודינקה!" עלץ לקראתו חיים, "טוב לראות אותך!"

"טוב לראות גם אותך חיימקה, מה איתך היום?" שאל בן גוריון בסבלנות כאילו צבאות ערב לא מניעים כוחות ברגעים אלה ממש, "אצלי הכל בסיידר," אמר חיים, "אני מנהל לול מצליח! בדיוק פתחנו עוד סניף. אולי אתה מחפש עבודה?"

"לא, זה בסדר," ענה בן גוריון,

"חבל, כדאי לך! לול זה קול!" הפציר בו חיים בסלוגן שהקדים את זמנו, אבל בן גוריון נאלץ להתעקש,

"מצטער חיים, אני לא מעוניין להיות לולן"

"האמת שאתה צודק," הסכים חיים, "עדיף חלבן. חלבנות זה מקצוע העתיד!"

"לא לא, אני לא מחפש עבודה, בדיוק הכרזתי על מדינה וזה ממלא לי את הלו"ז"

"אוו ווה…עצמאי!" התפלא חיים, "תיזהר מזה, עצמאים זה הכי קשה, הכל שוטף פלוס שישים. אם בכלל משלמים" התרה בו.

"אני לא דואג משילומים" אמר בן גוריון מבלי לדעת לאיזה סרט הוא יכניס את עצמו בעתיד, "אני גם ככה לא צופה רווחים בעתיד הקרוב, אני רק מקווה שאנחנו נשמור את הראש מעל למים"

"אנחנו? יש לך שותפים?"

"806 אלף"

"אוו ווה, יהיה קשה לשמור על כולם מרוצים"

"יהודים."

"יהודים?! טוב אתה כנראה השתגעת לגמרי, שיהיה בהצלחה עם זה. אצלי בלול אנחנו רק שני שותפים יהודים ואנחנו כל הזמן רבים. רק על הסלוגן ללול התכסחנו שבועיים"

"איזה סלוגן?"

"לול זה קול!"

"כמובן" נזכר בן גוריון,

"השותף רצה 'הולכים על ביצים', טען שזה יותר טוב"

"מה פתאום" אמר בן גוריון למרות שהיה ברור שזה יותר טוב, "בכל מקרה אצלנו בעסק אני לא צופה ויכוחים בין השותפים. הרי כשאחד מרויח כולם מרויחים"

"זה כבר נשמע כמו פירמידה דודינקה" אמר חיים בחשש, "דרורה מהמשק נכוותה בזה".

בן גוריון כבר באמת היה חייב להתקדם עם היום הזה, היו לו כל מיני רעיונות נהדרים שהיה בטוח שהשותפים החדשים שלו יאהבו כמו שירות מילואים ודואר ישראל. אז הוא עזב את חיים הלולן ועשה דרכו לתחנת האוטובוס (שם רשם לעצמו לזכור שאגד זו חברה נהדרת שיש לשמר בתצורתה הנוכחית בכל מחיר).

על האוטובוס פגש נוסע נלהב שנכח בהכרזת המדינה. 

"איזו הכרזה דודינקה!" אמר, "הכי אהבתי איך שאמרת 'היא מדינת ישראל!' רק חבל שלא זרקת את המיקרופון לרצפה מיד אחרי. זה יכל להיות מגניב"

בן גוריון שמח סוף סוף לפגוש תומך נלהב, "אז אתה לא חושד שזו פירמידה?" שאל בחשש,

"מה פתאום," ענה המעריץ, "מה נראה לך שאני, דרורה מהמשק?"

בן גוריון חייך. 

"רק תגיד," הוסיף האיש, "איך אתה מתכוון לממן את כל זה?"

דוד בן גוריון הישיר מבטו אל הנוסע והסביר בחיוך, "אני מתכוון לבצע פרויקט גיוס תמיכה מיוחד מכל השותפים ותמורת הסכומים שיגוייסו כל תורם יזכה בתשורות"

"אה!" אמר המעריץ, "כמו הדסטארט!"

"משהו כזה" זרם איתו בן גוריון, "אני קורא לזה מס הכנסה".   

הטור של יאיר יעקובי מעיתון בשבע