"עירין קדישין"

מאת מנחם מן

בעפולה, זו של לפני כשלושים שנה, בין צריפים לפחונים, התרחש הסיפור שלהלן.

בביתו של האינסטלטור השכונתי, נשמעו דפיקות קצובות על הדלת. הכל היה יכול להיות הגיוני ובלתי מוזר אלמלא היו הנקישות מתרחשות בשעה ארבע לפנות בוקר.

האינסטלטור, יוסי נקרא לו, התעורר משנתו וניגש לפתוח את דלת הצריף. במפתן עמד ילד יחף כבן שש, ובחסות החשיכה הסביר לבעל הבית כי הוא נשלח אליו בדחיפות על ידי אימו מכיוון שהביוב בבית עלה על גדותיו והציף את כל החדר.

אם חשב יוסי להתעצבן מחמת השעה הבלתי הגיונית ומפני החוצפה שבדבר, הרי שמראהו העלוב של הילד לא התיר לו את הדבר.

בהבזק של רגע, שכולו חסד ורחמים נעתר האינסטלטור לבקשתו של הילד, והורה לו להמתין קמעא עד שיסיר מעליו את בגדי השינה ויתלבש בהתאם. משסיים, פסע בעקבות הילד שתמרן בעלטה עד הצריף המדובר.

המחזה שנגלה לעיניו של יוסי היה מזעזע. רצפת הבית הייתה מכוסה טינוף ולכלוך, ובמי הביוב שעלו, צפו עצמים בלתי מזוהים, אך בהחלט בעלי גוון ריח מזוהה להחריד. אם הבית סיככה בכנפיה על הילדים הרכים, כשהם עומדים על המיטות הישנות ומחכים בקוצר רוח לגואל שיושיע ויציל.

כהרף עין זינק בעל המקצוע על מקורות המים ואיתר את הגורם המרכזי לסתימה. דחיפה קטנה פה, שאיבה קלה שם, והמערכת המיושנת שבצנרת הביוב, שבה לתיקנה. במהירות גרף את מי הביוב לדלי מזדמן ופינה את הבית מהנוזלים העכורים.

משזרחה עליו השמש, התבונן בשעונו והבין כי שעתיים תמימות הוא עוסק בתקלה הנוכחית. חשבון פשוט במוחו העייף הבהיר לו, כי עלות הקריאה והתיקון מגיעות להון רב.

אם הבית חיטטה בארנקה העלוב, ושלפה מתוכו בלי אומר ובלי דברים שני שטרות גדולים אותם הגישה כתשלום לאינסטלטור על עבודתו.

מבט קטן של יוסי, הספיק לו בשביל להבין, כי אם הוא לוקח ממנה את הכסף, הרי שרעב של ממש ייגזר מחר על בני הבית כולו בכל היום שלמחרת. מקומו המיותם של אב המשפחה שנעדר מכל הסצנה הלילית, כמו גם מראהו העלוב של הפחון, הבהירו לו כי זהו הרגע הנכון לכל בעל מקצוע לוותר על שכרו, ולהפוך את כל עמלו היקר למצווה שכולה קודש.

"אני לא לוקח ממך את הכסף" הודיע נחרצות לבעלת הבית.

אלא שמסתבר שכבודה, הרמוס בלאו הכי, של האישה קשת היום, לא נתן לה את האפשרות לוותר על התשלום. ומלחמה של ממש התנהלה בין יוסי הצדיק שקנה ברגע אחד את עולמו, לאם המשפחה שרצה לשלם ולהחזיר את כבודה האבוד.

לפתע נצנץ רעיון כביר במוחו של יוסי. "העירייה תשלם" אמר. "עכשיו נזכרתי, כי ישנו הסכם ישן עם העירייה, לפיו כל סתימה לילית הינה באחריותה, ואנחנו רק צריכים להוכיח שטיפלנו בה". עם טיעון הגיוני שכזה, קשה היה לאישה שלא להשלים, ובשמחה אמיתית החזירה את השטרות לארנקה.

"רק עשי טובה" הוסיף יוסי, "אל תפרסמי את העניין. העירייה לא רוצה שכולם ידעו מההסכם הזה ויחכו עם הסתימות לשעת לילה". האשה הבטיחה, ברכה את ראש עיריית עפולה בכל הברכות, ונפרדה מהמלאך שהאיר את ביתה.

*

חלפו שנים, ובחסות הקדמה עבר יוסי עם בני ביתו להתגורר בגבעת שמואל שבמרכז.

באחד הימים ביקש לשפץ את ביתו ולהוסיף חדר למשפחה שהתרחבה. היות ובעל מקצוע היה, נערך לבנות את החדר בעצמו. הוא יצא לסייר בחנויות לחומרי בניין, וביקש מכולם הצעת מחיר לפי צרכיו.

באחד מגלגוליו הגיע לחנות בפרדס כץ הנושאת את השם "אבי את צורי חומרי בניין" (מכירים? תמסרו להם ד"ש). גם שם קיבל הצעת מחיר לפי בקשתו, והבטיח, כפי שהבטיח בשאר המקומות, לחזור עד סוף השבוע עם תשובה, חיובית או שלילית.

בשעת הערב של אותו היום, צלצל האינטרקום בפתח ביתו, ושני פועלים עבי כרס הודיעו לו כי עליו לפנות מקום לקבלת הסחורה מהמשאית שבחצר.

"על מה אתם מדברים?" הוא כמעט זעם. "לא הזמנתי כלום".

מבטם העייף של נהג המשאית ועוזרו הבהירו לו כי הם אינם הכתובת לטענתו, ואם רצונו בכך יוכל לסור למחרת למשרדי החברה, ולכעוס על אחד מבעלי הבית. אבי או צורי, כפי בחירתו. כעת עליהם לרוקן את הסחורה היקרה.

והוא אכן הגיע, זועם וכעוס, ונתקל בבעל הבית, גוף מתכתי כשני מטר או קצת פחות, שהזמינו לשבת במשרד המרווח ולכעוס שם.

"אני לא משלם שקל" הודיע נחרצות.

חיוך של ממש הופיע על פניו של הענק. "אתה לא צריך לשלם כלום, תרגע. העירייה תשלם".

*

דקה אחת בלבד הספיקה לצורי או אבי, הגדול מבניהם, להסביר ליוסי כי גלגל חוזר בעולם, והוא יושב כעת לפני אותו ילד בן שש שהיה אז ככזית, ועתה גדל ככותבת הגסה.

מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: Yoredea.man@gmail.com