מאת משיח פרידמן
במילים מזעזעות מתאר הרבי הריי"צ את השאננות והאדישות שפשו
בקרב אנ"ש ש"נלקו במכת המדינה אחד בפה ואחד בלב דמתקריא פאליטיק"
•המפלגתיות היא לא רק חלולה, ריקנית וחסרת יכולת להצמיח משיחיסטים יציבים.
היא גם זו המקררת אותנו בדרכנו לכינוס • ראו לאן היא דרדרה אותנו: שבהיעדר
כנס המפלגה המתחרה, חגיגת יום ההולדת למלכנו-משיחנו שליט"א במעמד ציבורי
לכבודו ולקבלת מלכותו - כבר לא מספיק מעניינים כדי להוציא אותנו מהבית... •
מידע על רכיבים אלרגניים: הטור אינו מכיל פוליטיקלי-קורקט.
-------------
1.
"היסטוריה אחי" אלו שתי המילים שנכתבו בהודעה שהשיב לי חבר יקר ואהוב,
בתגובה לסרטון ששלחתי לו. היה זה בעיצומו של י' שבט והסרטון ששלחתי אליו
ולחברים רבים נוספים הכיל קטע קצר ממראות מעמד ה'סאטעלייט' העולמי לקבלת
המלכות בי' שבט תשנ"ג.
חודשיים
חלפו מאז וההודעה הזו עוד מטרידה ומזעזעת אותי כברגע קבלתה. גם בעת כתיבת
השורות, עדיין אינני מצליח לעכל את התגובה הזו. איך? ריבונו של עולם, איך
יכולה לצאת תגובה כזו ממקלדתו של 'תמים' משלנו, חברנו לספסל הלימודים
ולשולחן ההתוועדויות בישיבה קטנה, בישיבה גדולה, בשנת ה'קבוצה' ובשנים
שאחריה ב-770.
ההודעה הזו
הציפה בזיכרוני וויכוח שהיה לי עם אותו חבר, בשבתנו ב-770 לפני כמה שנים.
הוא טען והסביר עד כמה חשובה ומכרעת השפעת המסגרת וה'מפלגה' המשיחיסטית על
אנשיה ותלמידיה, שבלעדיה לא היו מחזיקים מעמד בדעותיהם ובאמונתם.
להמשך כנסו כאן:
להמשך כנסו כאן:
לעומתו
טענתי, כי לצד כורח קיומם של מוסדות ומסגרות כאלה ואחרים, אין ולא יהיה
לעולם שום תחליף לאידאליסטיות בריאה והשקפת-עולם מבוססת ועמוקה, שאך ורק על
יסודותיה האיתנים והחד-משמעיים - יוכלו לגדול משיחיסטים עמידים לאורך זמן,
שלא יתמסמסו ויתעופפו לכל עבר, במשב רוח מצויה...
הלוואי והייתי טועה. ה'ניצחון' בוויכוח הזה, שהוכחתו המוחצת נכתבה שחור על גבי מסך בהודעתו של חברי - כואב לי יותר מכל הפסד אחר...
בדרך
הקשה הוא למד כי אחרי כשני עשורים במסגרות משיחיסטיות, מתלמוד-תורה
וקעמפים עד לישיבות ו'קבוצה', שנים של שהות בחממת החבר'ה המשיחיסטים - לא
נשאר כמעט שום דבר מזה, שימשיך איתו לחיים עצמם. וכשזה המצב שנה וחצי אחרי
החתונה, סופו מי ישורנו?
והחבר
הזה, בסגנונו הדוגרי והפתוח, במיוחד בשיחות בינינו - בסך-הכל הביע בקול את
מה שרבים אחרים חושבים ומרגישים בשקט. הם לא צריכים להגיד כלום, השאננות
והאדישות לענייני משיח כבר אומרת הכל. המפלגתיות המשיחיסטית התגלתה
במערומיה, כחלולה וריקנית, נעדרת כל תוכן ומשמעות.
הוכח
עובדתית כי שום מוסד ומסגרת חיצונית, לא יכולה להוות תחליף למהות פנימית
ואמיתית. אין תחליף ללימוד, שינון והתבוננות בלתי-פוסקת בשיחות 'בשורת
הגאולה' ולצפייה בעידודי מלכנו לשירת יחי. לחיות, להתוועד ולהתעצם איתם,
והמעשה הוא העיקר - להפיץ ולפרסם בפועל ממש את בשורת הגאולה וזהות הגואל.
אך
מרובה מידה טובה ממידת פורעניות: גם הצד ההפכי והחיובי כבר הוכח עובדתית.
מהיכרות אישית אוכל להעיד על עשרות תמימים וחסידים שלא למדו ולא גדלו
במסגרות משיחיסטיות, ואף על פי כן זכו לגלות את האמת ולדבוק בה,
באידיאליסטיות חסרת פשרות. הם לא 'הושפעו מהסביבה' אלא שוכנעו מספר 'בשורת
הגאולה', מהשיחות ומהעידודים עצמם. זו המשיחיסטיוּת בטהרתה.
2.
מי אני ומה אני שאשתמש במילים נוקבות וחריפות? גם אין כל צורך במילים שלי,
כאשר כבר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, מתאר את התופעה במכתב באגרות קודשו
(כרך ז עמ' צז): "לא אכחד אשר לבבי כואב מאד מאד על אנ״ש שי׳ אשר אין עוזר
לי בעבודתי . . כי גם מאנ״ש שי׳ נלקו במכת המדינה אחד בפה ואחד בלב דמתקריא
פאליטיק".
המפלגתיות
המשיחיסטית מעולם לא הוגדרה במדויק יותר. אחד בפה ואחד בלב. אחד במסגרת
החיצונית ואחד בחיים הפנימיים. אחד בשני העשורים הראשונים לחיים ואחד
בעשורים הבאים.
וממשיך
הרבי הריי"צ "עיני רואות את החלאה המטנפת את טוהר גזע החסידים, ובמסתרים
תבכה נפשי על נחלת אבות קדושים וגזע עדת חסידי חב״ד אשר אבותיהם מסרו נפשם
ממש על תורת והנהגת חב״ד ובניהם נסחפים בזרם חיי מהומה ומתנוולים, ובפרט
בההיתרים להעברת שער הזקן, ושוויון הנפש לכל ענין של תורה, ועבודה שבלב
בתפלה במתינות מאן דכר שמה.
ליבא
לפומא לא גליא גודל צערי ועגמת נפשי, כי זה לי קרוב לשלש שנים אשר עזבתי
את ארץ החיים, בחיי תורה ומצות, חיי חסידים ובאתי למדבר שמם מעבודה בתורה
ותפלה וקיום מצות מעשיות הוא כמצות אנשים מלומדה, הקור וקיפאון בכל
העניינים הנוגעים גדול מאד, הכל, מנער ועד זקן, דחופים ומבוהלים רק בפרנסת
הגוף, נמשלו כבהמות נדמו, ורוח שטות תפעמם בחמד הממון והעושר,
ואני
בשלוי בליובאוויטש, בישבי בהיכל קודש הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק זצוקללה"ה
נבג׳׳ם זי״ע בסביבת מאורי אש אלקי בישיבת תומכי-תמימים אמרתי בל אמוט
לעולם, ובגזירת ההשגחה גלינו מליובאוויטש ואחרי עשר גליות מעיר לעיר
וממדינה למדינה הוגליתי למדינה זו, מי לי פה ומה לי פה, נפלתי לים הקרח לכל
ענין של קדושה וטהרת תום לב ואין עונה לי. אנא ה׳ הושיעה נא! . . "
3.
די בנתון אחד, פשוט ומזעזע להחריד, המוכיח כי לא רק שהמפלגתיות חלולה
וריקנית, נטולת יכולת להצמיח משיחיסטים יציבים, אלא גם עבור אלה שכן נותרים
במסגרתה - היא משמשת כ'עמלק' עדכני המקרר אותם בדרך להגשמת אמונתם.
את
הנתון הזה אין צורך 'לחשוף', הוא גלוי וזועק לעין-כל. כדי לדעת אותו לא
צריך להחזיק בדו"חות ההרשמה המוקדמת, די במבט חטוף לעבר הקהילות ברחבי
הארץ, לאווירה השוררת ולדיונים בפורומים השונים, כדי לחוש את ההבדל התהומי
בין ימי ההכנה לי"א ניסן ולמעמד האדיר המתקיים לקראתו, שבעיצומם אנו
נמצאים, בשנה זו - לבין אותם ימים בשנה שעברה.
הצדקנים
ומלמדי הזכויות כבר טענו באוזניי כי השאננות והאדישות הם תוצאותיה
הבלעדיות של העובדה ששנת 'הקהל' שחלה בשנה שעברה, לא הגיעה לבקרנו גם השנה.
כאילו שהרבי לא קבע כבר שאת כל ענייני שנת הקהל יש להמשיך ביתר שאת וביתר
עוז, בשנים שעד ל'הקהל' הבא, וכאילו לא אמור להיות ברור לנו כלל הברזל:
מעלין בקודש ואין מורידין!
אבל גם להם ובעצם לכולנו - ברורה היטב הסיבה האמיתית...
אז
עכשיו, במקום לכעוס על ניפוץ הפוליטיקלי-קורקט באמירת הדברים כפי שהם,
אולי בכל זאת כדאי שנעשה חשבון נפש. כיצד הגענו למצב שכנס כזה, המהווה
למעשה מפגן ציבורי ותקשורתי אדיר של הצהרת נאמנות למלכנו-משיחנו ולבשורתו -
כבר לא מספיק מעניין ואטרקטיבי כדי לסחוף אליו את המשיחיסטים ומקורביהם
בהמוניהם?
מתי זה קרה
לנו? שחגיגת יום הולדת לרבי מלך המשיח שליט"א בכנס לכבודו ולקבלת מלכותו,
כבר לא מדרבנת אותנו לצאת מהבתים, על נשינו וטפינו ולנסוע כדי לזכות להיות
חלק מה"רוב עם" למען המטרה "הדרת מלך". ומה כן גורם לנו לעשות זאת? כנס
מקביל של המפלגה המתחרה... הייתכן?!
התרופה
אחת ויחידה היא: "לא לשכוח את הנשיא!" התזכורת אותה אנו מקבלים מראש חודש
ניסן ואילך, בכל יום מעשרת ימי ההכנה האחרונים לי"א ניסן. להפסיק לשים
מבטחנו במפלגתיות ולהתחיל להשקיע בדבר האמיתי. לדבוק ולשקוע בלימוד תורתו,
בקיום הוראותיו, בהפצת בשורתו ופרסום זהותו של נשיא דורנו משיח צדקנו.
4.
אחסוך לכם מראש, קוראים יקרים, את המחאות והתגובות הנזעמות - בהבהרה
מפורשת כי אין בנכתב בטור זה כל כוונה לפגוע או להפחית חלילה מחשיבותו
ונחיצותו של אף מוסד ומכבודו ומעמדו של אף אדם שהוא, לא בגלוי ולא ברמז. כל
הרואה עצמו נפגע - עושה זאת על דעתו האישית בלבד.
על
דרך שנאמר "יתמו חטאים ולא חוטאים" נאמר אף אנו - מחה תמחה את זכר
המפלגתיות. לא המפלגות ולא אנשיהם ח"ו, אלא אך ורק את המפלגתיות המתעתעת
והמקררת מכל זיק אמיתי של אמונה והתקשרות פנימית. וכשזו כבר תחדל להציק
לנו, פתאום ייפול לנו האסימון בקול רעש גדול ונקלוט שאכן כדאי ושווה המאמץ
הזה בערב פסח, לעצור הכל ולנסוע ביום שני בערב עם כל המשפחה לכינוס בהיכל
מנורה מבטחים בתל אביב.
לא
(רק) כדי להתבשם ולהנות מהאווירה ולפגוש חברים וידידים, לא (רק) כדי
להתחזק ולהתרגש מהנאומים המאלפים ולא (רק) כדי להתמוגג לקול הניגונים
ולרקוד לצלילי השירה הסוחפת - אלא ובעיקר כדברי הפסוק הפותח את פרקו של
הרבי שליט"א אותו נסיים לומר בעוד ימים ספורים: "לא לנו ה', לא לנו - כי
לשמך תן כבוד"! יותר מזה אנחנו לא צריכים.
מספיק
לנו להיות אחד מני רבבה מתוך ה"רוב עם הדרת מלך". המאמץ שווה וכדאי - למען
תדע ארץ הקודש ויידע העולם כולו כי הרבי שליט"א מליובאוויטש חי וקיים,
והחסידים והנלווים עליהם חוגגים את יום הולדתו ה-116 לאורך ימים ושנים
טובות, והוא הוא מלך המשיח שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש, אשר את מלכותו נקבל
עלינו מתוך שמחה וברוב שירה וזימרה, בהכרזה: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך
המשיח לעולם ועד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.