כשרות הדבש

מאת יוסי שטיינברגר

הדבש במקורות:
בספר שופטים מסופר על שמשון: ”וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ. וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם, כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ.ובספר שמואל י”ד כ”ז: “וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ”
סגולותיו:
במסכת יומא מובא: “מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם” ברמב”ם: הלכות דעות ד’ י”ב “הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים”
כשרותו:
צריך להבין מדוע הדבש מותר באכילה והרי “היוצא מן הטמא, טמא”. ולכן חלב היוצא מבהמה טמאה, טמא אף הוא. וכפי שפוסק הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות (ג’ א’) “כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן, הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים”. מדוע אם כן דבש דבורים מותר, והרי הדבורים עצמן טמאות ואסורות באכילה? הגמרא במסכת בכורות מסבירה: “מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? שאין מוציאות אותו אלא מכניסות אותו” [בכורות א.ה.] “מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן” [בכורות ז.ב.]
ברמב”ם:
כפי שפוסק הרמב”ם: “דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים” [מאכלות האסורות ג’ ג’] דהיינו שאוכלות את צוף הפרחים והופכות אותו לדבש, וכשם שנכנס כך יצא, ולא מוצה מגוף הדבורה ממש. זאת בניגוד לחלב בהמה הממוצה מגופה ודמה של הבהמה ממש. כלומר בניגוד לחלב הממוצה מגוף הבהמה, הרי שהדבש רק אוחסן אצל הדבורה -ב’קיבת הדבש’- ולא מוצה מגופה. הדבורה יונקת את הצוף מהפרחים השונים באמצעות חדק ארוך, ואוגרת אותו בזפק המצוי במרכז גופה המכונה גם “קיבת דבש”. התהליך בו הופך הצוף לדבש מתחיל כבר בזמן מעוף הדבורה כשהאנזים בשם ‘אינוורטאז’ מופרש מבלוטות הראש שלה ומפרק את הדו-סוכר סוכרוז לשני חד סוכרים, פרוקטוז וגלוקוז.
[על אף שקיים בדבש אנזים אשר הופרש מגופה, בכל זאת אמרו חז”ל שהדבש כשר, כיוון שבטל.]
סינון הדבש:
על הכוורנים לסנן את הדבש ביסודיות, שכן פעמים שמעורבים בדבש רגליים וחלקי גוף אחרים של דבורים. ואף אם שהו בדבש דבורים מתות זמן רב, אין לחוש שמא נתנו טעם בדבש, מפני שאפילו אם נתנו בדבש טעם, הרי זה טעם פגום, והכלל הוא שדבר הנותן טעם לפגם אינו אוסר (שו”ע יו”ד פא,ח).