דבר תורה מיוחד אשר קידש כבוד האדמו״ר יאשיהו יוסף פינטו שליט״א ליום ד׳ כ׳ אדר ב׳
תשע״ו
תשע״ו
"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).
וברש"י (שם): להשמיעם שעל פי הדיבור אהרון נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס. ע"כ.
וצריכים להבין, אם יש אנשים שהיו מערערים אחרי כהונתו של אהרון, היה צריך משה לקרוא גם לשאר העם ולא רק לזקני ישראל. היה צריך לקרוא לפשוטי העם, הרי מי האנשים שתמיד מערערים - הם ליצני הדור, אבל זקני הדור - התלמידי חכמים והצדיקים ודאי לא יערערו אחרי אהרון. א"כ, מדוע משה רבנו מכניס את אהרון ובניו וזקני ישראל, שיכניס גם את ליצני הדור שהם ישמעו שהקב"ה ממנה את אהרון ומחזק את אהרון להיות כהן?
אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול: מובא בתורתנו הקדושה "קח את אהרון וגו'" (ויקרא ח, ב), וברש"י: (שם) "קחנו בדברים ומשכהו" (תורת כהנים ח, קסה) ע"כ. וצריכים להבין, למה צריכים למשוך את אהרון בדברים, וכי מי לא ירצה לזכות להיות כהן גדול, להיות כהן לה', ועוד מה הם הדברים שבהם משה רבנו משך את אהרון לכהונה?
אלא אפשר לבאר ולומר: הגמרא במסכת הוריות (יב.) אומרת: "תנו רבנן "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרון וגו'" (תהילים קלג, ב) כמין שני טיפי מרגליות (של שמן) היו תלויות לאהרון בזקנו. אמר רב פפא תנא כשהוא מספר (כשהיה מדבר עם אחרים) עולות ויושבות לו בעיקר זקנו (כדי שלא יפלו)".
ויש להבין, מה העניין שהתורה רומזת לנו פה על שתי הטיפות על זקנו של אהרון שהיו עולות ויורדות?
אלא אפשר לבאר ולומר, המשנה באבות (א, יב) אומרת: "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ומובא בחז"ל: כיצד היה אהרון רודף שלום? כשהיה רואה בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו - ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה על עצמו על שחטא לך והוא ביקש ממני שאבוא אליך ואדבר עמך שתמחל לו, ומתוך כך שהיו שניהם נפגשים זה עם זה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה: כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות והיה אותו אדם מתבייש ואומר - אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו: "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" (מלאכי ב, ו) ע"כ.
והנה, רואים שאהרון רוב היום היה עסוק בלהרבות שלום: הולך בין אחד לשני; הולך לאנשים הפחותים בעם ישראל וכך רוב היום היה מקרב אנשים לאבינו שבשמים ומתחבר עם אנשים. ואם רוב היום היה מתחבר עם אנשים ומקרב ביניהם לעשות שלום, מתי היה מספיק ללמוד תורה, והרי כתוב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'" (מלאכי ב, ז), מתי היה לו זמן לעסוק בתורה הקדושה? אלא כפי שהגמרא מספרת במסכת ברכות (לב:): תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. (ושואלת הגמרא) וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה (בשלוש תפילות ביום) תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת. ובירושלמי שם הוסיף: על ידי שחסידים היו הייתה ברכה נתונה בתורתם וברכה ניתנת במלאכתם.
ומפה לומדים יסוד גדול, כאשר אדם מזכה את האחרים ומוסר נפש בשביל הכלל, הקב"ה נותן לו ברכה בלימוד התורה, וקצת שלומד מתברך ונהיה בו שפע גדול וסיעתא דישמיא גדולה, ומקוים בו "יגעת ומצאת" - אדם יגע בדבר מסוים למען הכלל וכאשר לומד תורה מוצא סיעתא דישמיא ומבין את התורה יותר לעומק ומתברכת בו התורה הקדושה. אם כך, רואים שכל כוחו של אהרון היה בפיהו, על ידי שהיה מקרב בין אנשים ומקרב אנשים לתורה, ואז תורתו הייתה מתברכת בתוכו.
ואפשר לבאר ולומר שאלו הדברים שעל ידם משה רבנו קירב את אהרון ובזה משה רבנו עורר את כוחו של אהרון לפני כל הכלל. וזה מה שאומר רש"י: להשמיענו שעל פי הדיבור אהרון נכנס ומשמש בכהונה גדולה, פרוש הדברים - על פי הדיבור, מכח דיבורו שהיה מקרב אנשים ומחזק אותם ומקרב אותם להקב"ה, מהכח של הדיבור הזה אהרון נכנס וזכה לכל המעלות הגדולות.
אם כך, לומדים יסוד גדול, כאשר אדם עושה למען הכלל ומשקיע למען הכלל ונותן מימיו, מכוחו ומזמנו לקרב אנשים להקב"ה, אפילו אם הדבר נלקח ממנו על חשבון כך שהוא פחות לומד או פחות משפיע על עצמו, הדיבור הזה גורם לו ברכה בלימוד התורה וסיעתא דישמיא שבכוחה קל לו יותר בהבנת עומק התורה הקדושה.
וברש"י (שם): להשמיעם שעל פי הדיבור אהרון נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס. ע"כ.
וצריכים להבין, אם יש אנשים שהיו מערערים אחרי כהונתו של אהרון, היה צריך משה לקרוא גם לשאר העם ולא רק לזקני ישראל. היה צריך לקרוא לפשוטי העם, הרי מי האנשים שתמיד מערערים - הם ליצני הדור, אבל זקני הדור - התלמידי חכמים והצדיקים ודאי לא יערערו אחרי אהרון. א"כ, מדוע משה רבנו מכניס את אהרון ובניו וזקני ישראל, שיכניס גם את ליצני הדור שהם ישמעו שהקב"ה ממנה את אהרון ומחזק את אהרון להיות כהן?
אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול: מובא בתורתנו הקדושה "קח את אהרון וגו'" (ויקרא ח, ב), וברש"י: (שם) "קחנו בדברים ומשכהו" (תורת כהנים ח, קסה) ע"כ. וצריכים להבין, למה צריכים למשוך את אהרון בדברים, וכי מי לא ירצה לזכות להיות כהן גדול, להיות כהן לה', ועוד מה הם הדברים שבהם משה רבנו משך את אהרון לכהונה?
אלא אפשר לבאר ולומר: הגמרא במסכת הוריות (יב.) אומרת: "תנו רבנן "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרון וגו'" (תהילים קלג, ב) כמין שני טיפי מרגליות (של שמן) היו תלויות לאהרון בזקנו. אמר רב פפא תנא כשהוא מספר (כשהיה מדבר עם אחרים) עולות ויושבות לו בעיקר זקנו (כדי שלא יפלו)".
ויש להבין, מה העניין שהתורה רומזת לנו פה על שתי הטיפות על זקנו של אהרון שהיו עולות ויורדות?
אלא אפשר לבאר ולומר, המשנה באבות (א, יב) אומרת: "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ומובא בחז"ל: כיצד היה אהרון רודף שלום? כשהיה רואה בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו - ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה על עצמו על שחטא לך והוא ביקש ממני שאבוא אליך ואדבר עמך שתמחל לו, ומתוך כך שהיו שניהם נפגשים זה עם זה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה: כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות והיה אותו אדם מתבייש ואומר - אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו: "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" (מלאכי ב, ו) ע"כ.
והנה, רואים שאהרון רוב היום היה עסוק בלהרבות שלום: הולך בין אחד לשני; הולך לאנשים הפחותים בעם ישראל וכך רוב היום היה מקרב אנשים לאבינו שבשמים ומתחבר עם אנשים. ואם רוב היום היה מתחבר עם אנשים ומקרב ביניהם לעשות שלום, מתי היה מספיק ללמוד תורה, והרי כתוב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'" (מלאכי ב, ז), מתי היה לו זמן לעסוק בתורה הקדושה? אלא כפי שהגמרא מספרת במסכת ברכות (לב:): תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. (ושואלת הגמרא) וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה (בשלוש תפילות ביום) תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת. ובירושלמי שם הוסיף: על ידי שחסידים היו הייתה ברכה נתונה בתורתם וברכה ניתנת במלאכתם.
ומפה לומדים יסוד גדול, כאשר אדם מזכה את האחרים ומוסר נפש בשביל הכלל, הקב"ה נותן לו ברכה בלימוד התורה, וקצת שלומד מתברך ונהיה בו שפע גדול וסיעתא דישמיא גדולה, ומקוים בו "יגעת ומצאת" - אדם יגע בדבר מסוים למען הכלל וכאשר לומד תורה מוצא סיעתא דישמיא ומבין את התורה יותר לעומק ומתברכת בו התורה הקדושה. אם כך, רואים שכל כוחו של אהרון היה בפיהו, על ידי שהיה מקרב בין אנשים ומקרב אנשים לתורה, ואז תורתו הייתה מתברכת בתוכו.
ואפשר לבאר ולומר שאלו הדברים שעל ידם משה רבנו קירב את אהרון ובזה משה רבנו עורר את כוחו של אהרון לפני כל הכלל. וזה מה שאומר רש"י: להשמיענו שעל פי הדיבור אהרון נכנס ומשמש בכהונה גדולה, פרוש הדברים - על פי הדיבור, מכח דיבורו שהיה מקרב אנשים ומחזק אותם ומקרב אותם להקב"ה, מהכח של הדיבור הזה אהרון נכנס וזכה לכל המעלות הגדולות.
אם כך, לומדים יסוד גדול, כאשר אדם עושה למען הכלל ומשקיע למען הכלל ונותן מימיו, מכוחו ומזמנו לקרב אנשים להקב"ה, אפילו אם הדבר נלקח ממנו על חשבון כך שהוא פחות לומד או פחות משפיע על עצמו, הדיבור הזה גורם לו ברכה בלימוד התורה וסיעתא דישמיא שבכוחה קל לו יותר בהבנת עומק התורה הקדושה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.