היו ימים שהכשרות הייתה כשרות, ההשגחה הייתה השגחה, והאידיאל ריחף מעל כולנו, לא התביישנו לבוא לרבנים עם טענה הצעה או כל מה שקשור למילה "כשרות", היינו מתקבלים בזרועות פתוחות בלב חם ובנפש חפצה, הצעותינו היו נשקלות בכובד ראש ויישומם היה נבחן בהתאם להלכה חומרותיה ודיקדוקיה, כך כמשגיח התהלכתי שנים בחצר בית ועד הכשרות, מבלי לחשוש כי יום יבוא, ויפקד המלך גבריאל פקידים בכל מפעליו ומשרדיו, והרצים יצאו דחופים בדבר המלך, למפעל ומפעל חברה וחברה, לעמוד להתחנן ולבקשם לקבל את הכשרות של בד"צ העדה החרדית, ועולם הכשרות נבוך! וכאשר אבדנו אבדנו!
ויהי היום וכל רדיפת הממון ותאוות הבצע טופחת על פני המלך והכיעור נראה בהתגלמותו, גאה בעושרו וכרה לנו בור, שוד ושבר שק ואפר, ואם העופות בחששות מה נאמר על אזובי המפעלים הפשוטים?! כך מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, על כי מכרת את עמי ומולדתי - את נשמתי וכשרותי, למען חשבון הבנק למען שררה למענך ולא למעננו, העיקר להשמיד להרוג ולאבד ואילו אנו לעבדים ולשפחות נמכרנו, האם הצר שוה בנזק המלך?! כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את משגיחי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן מאוויי כשרותי.
הרצים שיצאו דחופים בדבר המלך, יצאו מעתה מבוהלים כסוסים וכחנטרישים, ומי יודע האם לעת הזאת הגעת למלכות?!?!
עַל דָא כָּבַּכִינָא - על אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא דקִישׁ קִישׁ קָרְיָא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.