משהו לא טוב עובר עלינו בשבוע האחרון. משהו לא טוב כעם, ומשהו
גרוע עוד יותר, כחברה.
מאז פורים האחרון, נחלקה הארץ לשני קטבים, הקיצוני, והעוד
יותר קיצוני. אם פעם היו הקולות שפויים ומתונים, הרי שלאחרונה, כל המקצין עמדותיו
בוויכוח הרי זה משובח. על דרך האמצע, איש לא שמע.
ביום חמישי, פורים דפרזים, הגיעו שני מחבלים מתועבים, ראמי קסראווי ועבד אל-פתאח שריף, לעמדה הצבאית 'חסם גילבר' ליד תל רומיידה בחברון, כשסכין
ארוכה בידיהם ומחשבת זדון בליבם. החיילים, שהיו ערוכים מראש, הגיבו בנחישות
ובנחרצות, ונטרלו את שני המפגעים במהירות. האחד מהם, ראמי קסראווי, נהרג במקום,
ואילו חברו המתועב, עבד אל-פתאח שריף, שכב על הכביש פצוע, אך בהכרה מלאה. תוך דקות
הגיעו למקום כוחות ההצלה ופינו את החייל שנפגע לבית החולים.
אינני יודע אם אתם בקיאים דייכם בחוקים ההומניים של מד"א
ישראל, אבל פרט אחד קטן, כדאי שתדעו; נהלי הסיוע וההצלה קובעים, כי בזירת פיגוע יש
להגיש עזרה ראשונה וטיפול לכל הפצועים במקום, גם למפגע. יתרה מכך, הנוהל מחייב
טיפול ראשוני בפצוע הקשה יותר, גם אם הוא המחבל עצמו. מנכ"ל מד"א אלי
בין, התראיין בנושא פעמים רבות, ותמיד טרח לעדכן את הפרט החשוב הזה - מד"א
ניגש קודם כל לפצוע הקשה, גם אם הוא המפגע.
באירוע בחברון אגב, הנוהל הזה לא מומש. לא רק שלא טיפלו במחבל
השרוע על הקרקע, אפילו לא ניגשו אליו לוודא את רמת פציעה.
כמה דקות לאחר הפיגוע, בעוד כוחות ההצלה משנעים את החייל
הפצוע לרכב האמבולנס, דרך חייל אלמוני את נשקו, ויירה בראשו של שריף. המחבל ששכב
פצוע ומנוטרל על הכביש, מת.
מכאן ואילך, נתפלגה הארץ.
ערבי מקומי, שניצב במקום האירוע מבעוד מועד, צילם את החייל
הישראלי יורה במחבל. הסרטון הועבר לארגון "בצלם" והופץ בכל מדיה אפשרית. תוך דקות,
ידעו כל העולם כי "חייל הוציא למוות ערבי, במדינת ישראל".
הראשון שרכב על הגל, היה דווקא ראש הממשלה שהוציא במהירות
דמיונית הודעת גינוי למעשהו 'המתועב' של החייל. כמו גם שר הביטחון, שהוקיע והתנער מכל וכל ממעשיו של הלוחם שסרח.
אל המקהלה הצטרפו רבים וטובים, כשבניהם נמצא דובר צה"ל בכבודו ובעצמו, שהבטיח
כי האירוע החמור ייחקר כנדרש.
כמו בכל דרמה, גם כאן, המון העם, הם אלו שהיטו את המאזניים.
בתוך רגעים ספורים, געשה ורעשה המדיה החברתית, ואלפי אזרחים זועמים צידדו בצדקת
החייל, וקראו לראש הממשלה ולשרים המגנים להתנצל.
שוב, הראשון שהתנצל היה כמובן, ראש הממשלה. אך זה כבר נושא
אחר.
*
לא תקראו כאן מילה אחת טובה על החייל היורה, כמו שלא תקראו
כאן מילת ביקורת על מעשיו. זה לא רלוונטי.
אין זה תפקידו של מקיש מקלדת להביע דעה לכאן ולכאן, בתחום
שאינו מונח בו. לא הייתי שם, בשטח המדמם, ולא אהיה שם, בכסא עור הצבי. אני כאן,
אזרח מן המניין, שעד לסערה רבתי שצמחה בשל טעות אנוש. ולא אמרתי של מי הטעות.
אך נקודה אחת מותחת את עצביי עד קצה גבול היכולת. - השיוך
הפוליטי.
המצב המטופש הזה, שבו בשביל להיות ימני עליך לגבות את החייל,
ובשביל להוכיח את עמדתך השמאלית עליך לגנותו, מוציאה אותי משלוותי. אין ולא יהיה
קשר, בין עמדה פוליטית ובין דעה אישית על חיים מול מוות, בדיוק כמו שאין קשר בין גינוי
לגיבוי, למרות שרק אות אחת מבדילה בין השתיים.
אנשי הימין עושים טעות איומה ונוראית בהיותם נוטים אוטומטית
להצדקת החייל בכל מחיר, גם אם ביצע הרג בדם קר. בדיוק כמו שאנשי השמאל הנאורים
מכפישים את שמם, בהיותם נסרכים בטבעיות אחר הדעה הרווחת כנגד החייל היורה.
אנחנו עם חכם, לא טיפש. עד מתי נסחף אחר אמוציות רגשיות רק
בשל היותנו בעלי דעה פוליטית כזאת או אחרת? האם לא ניתן להיות ימיני בדעת, ובכל
זאת להתקומם על מעשיו של חייל שירה ללא משפט? האם לא ניתן להיחשב 'שמאלני נאור'
מבלי לקרוא לירי "רצח בכוונה תחילה"?
מסתבר שלא.
מסתבר שאנחנו עדר גופות נטולי מחשבה עצמית, הנגררים בטבעיות
אחרי קיצוניות, לכאן ולכאן. אך בשום אופן איננו מפעילים שיקול דעת רציונלי, נטול
דעות קדומות ותאוות הרג.
כי אם היינו עם כזה, ואם היינו חושבים שנייה, רק שנייה, לפני
מה שיוצא לנו מהפה או מהידיים, הירי הזה לא היה מתרחש.
Yoredea.man@gmail.com מנחם מן הוא עיתונאי ופובליציסט חרדי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.