פרשת בשלח – שבת שירה

מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים" "(יח,א).
בתחילה היו קורין אותו "יתר", שנאמר "וילך משה וישוב אל יתר חותנו (יח,א). כיון שעשה מעשים נאים, הוסיפו אות אחת ונקרא "יתרו". וכן אתה מוצא באברהם שמתחילה היו קורין אותו "אברם" ושרה שהיו קורין אותה "שרי" ויהושע שהיו קורין אותו "הושע" כיון שעשו מעשים נאים, הוסיפו להם אות אחת ואברהם נקרא "אברהם", שרי נקראת "שרה" והושע נקרא "יהושע". וההיפך כשעושה מעשים רעים, מונעים (מחסירים) אות אחת ממנו ולכן עפרון הפך לעפרן, ויהונדב ליונדב, ואחאב הפך לאחב, שעשו מעשים רעים. (מדרש גדול)

"וישאלו איש לרעהו לשלום" (יח,ז).
פלא פלאים. משה שקיבל את התורה מפי הגבורה, ויתרו שבא ממקום כל כך רחוק וטמא, נקראים איש ורעהו. האיש זה משה, שנאמר "והאיש משה ענו מאד" ורעהו זה יתרו. כאילו הם שווים.
"כי כך דרכו של הצדיק הגבוה מאד שהוא בחינת משה, שהוא מוריד את עצמו ומקרב את עצמו כל כך למי שיש לו איזה רצון להתקרב אל האמת.
הוא מקרב את עצמו אליו כל כך כאילו היה חברו ממש, כאילו הם איש ורעהו" (ליקו"ה בכור בהמה טהורה, ד,כב).

כל העבודה של האדם זה להיות אין. זה להיות בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר קדושים ממנו, יותר חכמים ממנו. זה כל הסיפור של האדם בעולם הזה. לגלות את הכבוד של השם. לא של עצמו. כשהאדם לוקח את הכבוד לעצמו, אז ה' ירחם . זה בעצם הנסיון שלנו דקה דקה, רגע רגע, לקבל מחמאה, להתרגש מאיזה מילה טובה שאומרים לנו, לשמוח שמה שעשינו עלה יפה, ורגע אחרי כן להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת, שבעצם הכבוד הוא של ה'. מי שיודע להעלות את כל הכבוד להקב"ה, אותו צריך לכבד, לא את מי שלוקח את כל הכבוד לעצמו. הנסיון הכי גדול של האדם זה לדעת שבלי הקב"ה הוא כלום. ואם הוא כלום, אז גם אם הוא איש מאד מאד חשוב, הא מתנהג עם כל אדם כאילו הם איש ורעהו. 

להמשך כנסו כאן:

אדם בשפלות, אז ה' אתו. שפלות זה אני לבד לא יכול, אני צריך את הקב"ה. אני מרים את הראש לפני כל דבר שאני עומד לעשות ומבקש אבא תעזור לי. אני מפחד לעשות משהו בלי שאני פונה לפני כן אל ה'. גאווה זה אני עשיתי, אני פעלתי, זה נפרד מהקב"ה. כל גאווה מביאה לבסוף את ה"מגיע לי". אדם מתגאה, אדם מרגיש שהוא חשוב, התוצאה זה "מגיע לי". וכשהוא לא מקבל מה ש"מגיע לו", אז הוא נפגע, הוא עושה ברוגז. מה זה שפלות? זה אני לא חושב שמגיע לי משהו. לא חושב שמגיע לי איזה יחס מיוחד. אדם צריך להגיד כל הזמן – לא מגיע לי כלום, אני לא יותר טוב מאחרים. לא יותר חשוב מאחרים.

שפלות וענווה זה להרגיש שאני לא יכול בלי ה'. אנחנו עוד רחוקים מזה. מרגישים שאנחנו מסתדרים גם בלי ה'. הנה, הכל בסדר, עובדים, מתפרנסים, לומדים תורה, הילדים מסודרים, אדם מרגיש שבלי ה' הוא לא מסתדר? שזה ה' שנותן לו את כל מה שיש לו?
צריך ללמוד לחיות עם הקב"ה. לדבר אתו כל הזמן. לבקש לפני, להגיד תודה אחרי.
רבינו גילה שיש כזה כוח בעולם, שהוא כוח התפילה, ועם הכוח הזה אדם יכול לפעול כל מה שהוא רוצה. ה' הכין לכל אחד אין סוף ניסים ואין סוף נפלאות. אם לא תתפלל הניסים לא יתגלו. אם אדם היה יודע כמה ה' גדול, כמה ה' אין סוף, כמה הוא יכול לעזור לו, היה מתפלל בלי סוף וזוכה לראות ניסים ונפלאות. ה' ברא את העולם רק בשביל שיהיו ניסים ונפלאות.

אדם שחי בענווה ושפלות, הוא יכול להתייחס אל השני בעדינות, בנועם, הוא אוהב את הבריות. עם ישראל ממתין לקבלת התורה, ועל ההמתנה הזו נאמר בפרשה "ויחן שם ישראל נגד ההר" (מט,ב). למה ויחן בלשון יחיד? למה לא ויחנו? הרי מדובר בעם שלם?! אומר רש"י הקדוש: כאיש אחד בלב אחד. אהבה ושלום ואחדות, זו היהדות. כדי לקבל את האור העצום של התורה אומר רבי נתן, צריכים שיתחברו באהבה נפשות רבות מישראל ביחד, כאיש אחד. היחד זה כוח עצום. "כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, תצטרפנה הידיים ותגענה עד כסא הכבוד" (רבי ישראל מקוזניץ).
איך זה שאנחנו שרים בפסח "אילו עמדנו על הר סיני ולא נתן לנו את התורה ד..י...י...נ..ו? דיינו? בלי התורה? אהבת חברים כזו כמו שהיתה שם, אדם לא אכיפת לו מעצמו כלום, ולא מקפיד ולא כועס והכל נפלא , זה בעצמו כמו מתן תורה.

הפרשה הזו מפגישה אותנו שוב ושוב עם המדות היפות של ההכנעה, הענווה והביטול. יתרו נותן למשה עצה טובה, למנות אנשי חיל, אנשי אמת, שיעזרו לו לשפוט את העם. ומשה? עניו מכל אדם, מקבל את העצה בהכנעה.  "וישמע משה לקול חותנו".
זה עם ישראל. עם ישראל, הצדיקים הכי גדולים שלו, הגדלות שלהם זה הביטול, הענווה וההכנעה.

הרבה פעמים צריך לשתוק. לא לענות. שתיקה שווה זהב. כל מילה מיותרת רק מקלקלת. רוב הצער שלנו בחיים זה בגלל דברים שאמרנו והצטערנו עליהם.
אדם מרגיש שהוא חייב, שיש דברים שהוא חייב להגיד לשני, הוא לא יוותר, הוא יענה לו, הוא יגיד לו, זה לא יכול להיות שהוא לא יגיד לו.
תוותר. תשתוק. תראה איך הכל בא על פתרונו הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב.
אמרת משהו שפגע בשני ויש לך צער גדול, אתה לא יודע איך ואם אפשר בכלל לתקן, תשתוק. אם תשתוק, תקבל תשובה, יראו לך איך לתקן. תראה איך השתיקה הזו מוציאה אותך מהחושך הזה שאתה נמצא בו. שתיקה שמחברת אל ה'. שתיקה שמרפאה את הפצעים.
["כשמשה רבנו עלה למרום וראה מה שראה, שאל את הקב"ה מדוע לא תינתן תורה על ידי רבי עקיבא, שהוא ראוי יותר ממנו, מה ענה לו ה'? שתוק! כך עלה במחשבה לפני. כשביקש משה לראות את שכרו של רבי עקיבא, אז ה' הראה לו איך סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. זו תורה וזה שכרה, שואל משה? שתוק, כך עלה במחשבה לפני. זו היתה התשובה. שתוק. זה נראה שבעצם אומרים לו אל תשאל שאלות, תשתוק. אבל לא! השתוק הזה פרושו – פה זה שתיקה. פה זה לא דבור. שתיקה עליונה. שתיקה שהיא בעצם שתיקה מתוקה, נפלאה, אתה לא צריך לדבר, אתה כאילו מרגיש דברים. אתה מאמין"] (באור פני מלך חיים).

"ואהבת לרעך כמוך", זו מצווה שאנחנו צריכים לקבל עלינו לפני כל תפילה. זו מצווה שאף אחד לא יכול להגיד עליה שום מילה, בגלל שכל אחד זקוק לה. כי אם אדם לא זקוק לאהוב את השני, הרי הוא בודאי זקוק שהשני יאהב אותו, כי אם מישהו מקפח אותו, לא מסתכל עליו, או לא מתייחס אליו, או שהוא מרגיש ממנו קצת בזיון, אפילו שזה דמיון, אז הוא כבר לא יכול לחיות, אז הוא בודאי ירגיש שזו מצווה מאד מאד גדולה. אבל מה, הוא לא ירגיש שזה דווקא החיוב שלו, כי הוא במצב כזה קשה, אז הוא יכול להסתכל עכשיו על אחרים?

כמה חשוב להגיד מילה טובה. אדם מסתובב עם מצב רוח קודר ומישהו שפוגש אותו אומר לו איזה מילה טובה, משבח את הבן שלו, האדם הזה, שעד לפני רגע היה שבור ומדוכא, הופך לחיות הכי מאושר בעולם. תאיר פנים לבני אדם, העולם כולו יאיר פנים אליך.
צריך להתחיל בבית. להשקיע הרבה בבית. איש ואישה זה קשר שכל הזמן צריך לחבר אותו מחדש, לא כמו קשר בין אבא לבן ששם זה משהו טבעי. כל הזמן לתת, להשפיע, להאיר. בעל שזוכה להאיר ככה באשתו, היא מקבלת הרבה כוחות להתמודד עם המשימות שלה בחיים. ובשביל זה צריך להתמלא בתורה וקדושה. כשהוא קדוש, הוא מאיר באשתו. יש לה חיות עצומה ממנו. רבי עקיבא לא היה בבית 24 שנים ואשתו כל הזמן קיבלה חיות ממנו.

להרבות באהבת חינם. לא להעליב אף אחד, לא לצעוק על אף אחד, לא לצחוק על אף אחד, לא לדבר לשון הרע על אף אחד. עיקר הנסיון של האדם זה באהבת חברים. זה לא בא בקלות. לכל אדם יש תקלות עם השני, אי הבנות עם השני, צריך מסירות נפש כדי להאמין שהכל זה רוח רעה, רוח שטות שנכנסה בו בשני וצריך לרחם, להמשיך לאהוב אותו.
ואהבת לרעך כמוך זה להרגיש את הצער של השני, לא לחשוב רק על הצער שלי, כשמרגישים את הצער של השני אז גם את הצער שלי מקבלים אחרת.
אדם לא יכול לא לחייך, לא להאיר פנים, לא לשמח את השני. אין לו רשות להגיד תעזבו אותי, אל תדברו איתי, עברתי משהו קשה. הוא פשוט לא יכול. הפנים שלו זה לא שלו. זה רשות הרבים.

"כשאדם יש לו עין רעה, שם מתחילות הצרות שלו כי אז העין של אחרים פוגעת בו. ליוסף היתה עין טובה ולכן שום עין רעה לא פגעה בו. אך כשהיתה לו קצת עין רעה על אחיו, הוא נזרק לבור.
ואי אפשר להגיע לעין טובה אם אין לך קודם כל עין טובה על עצמך. תראה את החן של עצמך. תזכור איזה חלק אלוק ממעל אתה. מכאן להתחיל. אחרת, אם לא תראה שגם אתה נפלא, שה' אוהב אותך, שיש בך כזה אור אלוקי, אז לא תוכל לראות את הטוב באחרים. אם אתה לא שווה אז בודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה שבך, מזה תלמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך. כשאתה פוסל יהודי, כשאתה מדבר על יהודי, אתה ממעט יהלום מהכתר של הקב"ה. כשאתה מחפש מעלה ביהודי, מוצא בו נקודה טובה, אתה משבץ את הכתר של הקב"ה בעוד יהלום.
רבונו של עולם, תעזור לנו שתהיה ביננו אהבת חינם, שנזכה לקיים מצוות עשה מהתורה של ואהבת לרעך כמוך, ששלום ורעות ישררו קודם כל בתוך בתינו.
עין טובה פירושו שהאדם יכול לאהוב את השני איך שהוא וזה יכול להיות רק אם האדם בעצמו יהיה בענוה ושפלות, ירגיש את עצמו שהוא אדם כזה פשוט, מי אני בכלל, אני בשר ודם, מה אני בכלל, אז ממילא אני יכול לאהוב את השני. אם אני פחות מכולם, אז אני בקלות יכול למצוא מעלות רבות בכל אחד.

כל כך צריך לשמור על הכבוד של השני. הכבוד זה אור הפנים. כשפוגעים בכבודו של אדם, הצבע נעלם לו מהפנים. אדם ביזו אותו, הוא מת, ה' ירחם מה שקורה כשאדם מבזה את השני. אין לו חלק לעולם הבא. הוא כמו שופך דמים. כי כשהוא מבזה את השני, הוא מבזה את האלוקות. אבל זה שמקבל את הבזיון, צריך לשמוח. קיבלת בזיון, ביזו אותך, אתה צריך לשמוח. אדם מקבל בזיון אחד זה מליון הצלחות. אחרי בזיון לא נגמרות ההצלחות, לא נפסק השפע.
מורנו הרב: ["אדם מקבל בזיון, באותו רגע הוא קיבל מיליון דולר. מסופר על ר' זושא ורבי אלימלך מליז'נסק שהגיעו לאיזה אכסניה, היו שם כמה שיכורים שהתחילו לתת שם בעיטות אחד לשני עד שראו את ר' זושא, הוא היה יותר פנימה מר' אלימלך והתחילו לתת לר' זושא מכות, בעיטות, כמעט שברו לו את כל העצמות, ואז אמר ה'נועם אלימלך' לרבי זושא – אחי, אתה לוקח הכל, אתה לוקח את כל המכות לעצמך, אני גם רוצה מכות, בזיונות, אני גם רוצה עולם הבא, מה איתי אני לא בן אדם, לא מגיע לי קצת? אני גם רוצה לזכות, תן קצת גם לי! מה הכל בשבילך?' שעה שלמה הוא משדל אותו, בוכה לפניו שיחליף איתו מקום – לבסוף שיכנע אותו, ה'נועם אלימלך' נכנס פנימה כדי שיתנו לו מכות ור' זושא יצא החוצה ואיך שהם מתחלפים אומרים הגויים, אומרים השיכורים, מספיק להרביץ לאחד, בואו נרביץ לשני שבחוץ! והרביצו עוד פעם לר' זושא , אמר ר' זושא לר' אלימלך, אתה רואה הכל מגיע לי, אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה.
בעלבון אחד מכפרים לאדם חטאים של אלפי גילגולים, בעלבון אחד מכפרים לבן אדם ממש אין סוף עוונות, עם עלבון אחד שמעליבים את הבן אדם הוא יכול לזכות מה שהוא לא יזכה עם אלפי עבודות, כל בזיון שווה אלפי אלפים תעניות, אלפי אלפים סיגופים".] (עד כאן מורנו הרב).

הרצון האמיתי של הבורא הוא לקרב כל אדם. הקב"ה לא חפץ באמת שמרחיקה בני אדם ממנו. אמת כזאת הוא  משליך ארצה. הוא רוצה רק לקרב. רבנו הקדוש אמר שעיקר כבוד השם יתברך שהרחוקים ביותר מתקרבים. כל בעל תשובה, כל גר שמתגייר מקדשים שם שמים ברבים.
בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להכיר אותו, להתקרב אליו, הרי מצד הכרת הטוב על התקרבותך אתה צריך לקרב ולעזור גם לאחרים. לעזור להם לעזוב את הכל ולהתחיל דרך חדשה.  כמו יתרו, שנטש את משפחתו ואת כל סוגי העבודה הזרה שעבד, המיר את דתו ובא לחסות בצל כנפי השכינה. מי יכול לקרב? מי שחי בשפלות וענוה, מי שמבין שעיקר המלחמה שלנו בחיים זה להקטין את היישות, מי שעשה עבודה של ביטול. ועוד ביטול, ועוד ביטול. כמו משה רבנו שעיקר המעלה שלו היתה "והאיש משה ענו מכל אדם". זה הדבר הכי חשוב שהוא הנחיל לעם ישראל. זה הדבר הכי חשוב בחיים. זה הדבר שהרבה פעמים מאריך חיים.