השופטים בחרו להמתיק את עונשם של המורשעים הבכירים בפרשה, ובהם אהוד אולמרט, על סמך הנחות מקלות - והוכיחו לציבור שהעליון כבר אינו נושא את דגל המלחמה בשחיתות
גידי וייץ
בית המשפט העליון לא הדהד היום (שלישי) את הזעקה שנשמעה בהכרעת הדין של שופט בית המשפט המחוזי דוד רוזן לפני כשנה וחצי. האמת היא שכבר שנים ארוכות העליון אינו נושא את דגל המאבק בשחיתות הציבורית, מלבד פסקי דין בודדים שבהם התבלט קולו הייחודי של הבן החורג בהיכלות הצדק - השופט המנוח אדמונד לוי. לוי הבין לעומק את מסתריה ומחשכיה של הפוליטיקה הישראלית, כמו גם את הקושי העצום של כל מערכת אכיפת חוק בעולם להתגבר על ערמומיותו ונכלוליותו של הקשר הסמוי שבין כסף לכוח.
מלבד אותו לוי נדיר, בית המשפט העליון אינו המקום שאליו יכול
הציבור לשאת עיניים בהקשר זה, ודאי לא אחרי פסק הדין בערעורים בפרשת
הולילנד, שהעניק כמה הנחות סלב משמעותיות. להכרעת הדין הזו - שבמשתמע דורשת
מהתביעה אקדחים מעשנים וראיות מוסרטות לפעולות שנעשות הרחק מן העין - עלול
להיות אפקט מצנן על חקירות עתידיות נגד מי שמקבלים שלמונים בעבור מכירת
האינטרסים הציבוריים ליחידים בעלי עוצמה וממון.
אין זה המקום לפרט את כל ההבדלים בין פסקי הדין של המחוזי
והעליון - בכך יעסקו חוקרי המשפט הפלילי. אבל יש לומר שההבדלים עצומים,
בלתי נתפסים כמעט, ומעוררים מחשבות נוגות על גורל הבריות שבאות בשערי בית
המשפט. הם נוגעים בתפיסת הסיפור, בפירוש הראיות, במשקל שניתן להסברים
המאוחרים של נשואי הפנים, ברטוריקה ובעיקר בשימוש בחוכמת ובניסיון החיים.
אלה הכלים המרכזיים של כל שופט בבואו לאתר מבעד לרשתות ההסוואה המתוחכמת את
האמת, ואותם לא רוכשים בפקולטה למשפטים, גם לא במינוי לעליון.
פסק הדין מתפרש על פני 950 עמודים. מתי מעט יצלחו אותו. פרקים
שלמים בהכרעת הדין דומים להתפלשות בבוץ טובעני. זוהי הכרעת דין מייגעת,
עמוסת חזרות עד לערפול חושיו של הקורא, לא מזמינה איש מלבד כמה שותפי סוד
לבוא בפתחה. בכך מנכר עצמו בית המשפט העליון מההמון. שפה אחת להם ושפה אחרת
לנו.
השופט יצחק עמית כתב את הפרק העוסק בנאשם מספר 1, מי שהתביעה
זיהתה ככוכב הראשי של הפרשה: איש העסקים הלל צ'רני, אדם נעים הליכות ונבון
מאוד, היזם מאחורי הולילנד. השופט רוזן קבע כי צ'רני ידע כבר בראשית הדרך,
בתחילת שנות ה-90, ששמואל דכנר משיג אישורים, הקלות, הנחות וקידום עניינים
בתמורה לתשלומי שוחד, וכי השניים פעלו בצוותא כדי לטשטש עקבות ולהעלים
מעיני הרשויות את הזוהמה. לא רק שורת ההיגיון הנחתה את התזה של רוזן אלא גם
ראיות רבות: הלוואות עתק שנתן צ'רני לדכנר ולא הושבו, חילופי מכתבים שמהם
ניתן היה להסיק מודעות של צ'רני למכונת השוחד בשלב מוקדם, הקלטה מאוחרת
ונפיצה של אחד המעורבים ועוד.
אלא שהשופט עמית פורר לאורך עשרות רבות של עמודים את התזה הזו
והגיע למסקנה מהפכנית: צ'רני ידע על השיטות הנלוזות של היועץ הקרוב דכנר
רק סביב 2005 - כלומר יותר מעשור משריקת הפתיחה של המיזם, בשלב שבו כל
ירושלמי הבין שמול עיניו הוקם על הגבעה מיצב שוחד. לקורא נזכיר שעד אז דכנר
שילם מיליוני שקלים כשוחד לפקידים ונבחרים. ורק צ'רני לא ידע.
השופט ניל הנדל, קבע שהנרטיב הבא סביר: יוסי אולמרט קיבל מרב
המשחדים דכנר סכום כסף גדול, ושניהם הסתירו את המזימה מהאח הגדול במין קשר
שתיקה משותף. זהו פוסט-מודרניזם במיטבו: שני אנשים שלא נפגשו מעולם
מתיישבים בבית קפה בתל אביב בתיווכה של יד נעלמה. האחד הוא אח של ראש עיר,
שמצוי במצוקה כספית מעיקה מאוד; השני - איש עסקים בעל אינטרסים בשלטון. הם
שותים אספרסו, מנהלים סמול טוק ותוך זמן קצר ביותר מעביר איש העסקים המחאות
שמנות לאח הקורס.
"התרחיש שלפיו דכנר, כמי שאורב לכל הזדמנות, הוא שיזם את
העברת הכספים ליוסי, הוא תרחיש סביר עד מאוד בעיני", הצטרף השופט עמית
לעמדת חברו בפלפול נוסף, והביא את הדברים לשיא גרוטסקי בקביעה שנועדה גם
היא לשרת את משחק המחשבה: לא סביר שדכנר סיפר לאולמרט שהעביר כסף לאחיו,
שכן "מי שמשחד את אחיו של ראש העיר במאות אלפי שקלים לא נזקק גם לשלוח
בחגים זרי פרחים ושוקולד ללשכתו של ראש העיר כדי לקנות את לבו". במלים
אחרות: דכנר שלח שוקולדים ופרחים לאולמרט, ולכן אין זה הגיוני שישחד אותו
באמצעות אחיו. ישננו מעתה כל המשחדים המקצועיים את כלל הברזל החדש: שלחו
פרחים וחבילת שוקולדים לשרים לח"כים ולרגולטורים בכל חג. ותשמרו קבלות;
ביום הדין תזדקקו להן. היחיד שלא השתתף בתרגיל האינטלקטואלי הזה היה השופט
סלים ג'ובראן.
ויש עוד עניין צורם בהכרעת הדין: ככל שאתה בכיר יותר בהיררכיה של סיפור המעשה, כמו גם במציאות, כך עונשך צונח. חמשת השופטים הקלו בעיקר בעונשם של ארבעה נאשמים מרכזיים. אנשי העסקים צ'רני ואביגדור קלנר, מי שלפי התביעה והשופט רוזן הפעילו את עד המדינה המנוח דכנר, בספסרות של מעטפות כסף לנבחרים ולפקידים תמורת ג'סטות שלטוניות נדיבות לטובת מיזם האימים ואינטרסים נוספים. שני הנאשמים האחרים שעונשם הוקל הם מי שהיו ראשי העיר בתקופה שבה המיזם נולד ושגשג: אורי לופליאנסקי ואולמרט.
לעומת אלה, מי ששילם את מלוא המחיר הוא דמות המשנה בעלילה,
המאכער מאיר רבין, העוזר של דכנר בעסקי השוחד. הוא יישב בכלא חמש שנים, זמן
כפול מבעלי המיזם צ'רני. גיבור אחר שלא זכה להנחה הוא אורי שטרית, מהנדס
העיר המוכשר שנקלע לחובות אחרי שאחיו ושותפו לעסקים התאבד. בצל הטרגדיה
המשפחתית נלכד שטרית במלתעות השלמונים של דכנר ומכר את נשמתו ואת האינטרס
הציבורי עבור תאוות בצע.
אין לטעות: פסק הדין של בית המשפט העליון גימד את ההכרעה של
בית המשפט המחוזי. אף שאימץ חלקים ממנה, אחרים הוא ריסק לרסיסים. השופט
רוזן גולל סאגת שחיתות ושוחד בעלת ממדים אפיים, שהחלה אי שם בתחילת שנות
ה-90 והסתיימה שני עשורים אחר כך בריב אלים על מיליוני דולרים, בניסיונות
סחיטה ובפגישה סודית שכמו נלקחה מ"בית הקלפים" - איש עסקים בעל מהלכים מגיע
לביתו של ראש הממשלה ומפציר בו לגייס במהירות חצי מיליון דולר כדי להשתיק
ישיש מושחת שיודע יותר מדי ומאיים לזמר.
הכרעת הדין של העליון, לעומתו, מספרת סיפור עמוס חורים
שחורים, לפרקים משולל היגיון. ובסיפור הזה, החדש והסופי, יש דמות אחת רעה
מאוד, מפלצתית כמעט, בעלת ממדים מיתיים: עד המדינה דכנר. האיש המתוחכם
הזה, מספר לנו העליון, ניהל מערכת של בובות על חוט - שכלל לא ידעו שלמעלה
יש יד שמנענעת אותן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.