איתא בפרקי דר"א שהחמור שנאמר במשיח "עני ורוכב על החמור" הוא החמור
שנאמר במשה רבינו [בשישי דפ' שמות] "וירכיבם על החמור", והוא החמור שנאמר
באברהם אבינו "ויחבוש את חמורו". והחילוק ביניהם: אברהם השתמש בו רק עבור
העצים והמאכלת, משה הרכיב עליו את אשתו ובניו, אבל במשיח הוא בעצמו ירכב
עליו. והביאור: השימוש ב"חמור" הוא שע"י יכול האדם ועניניו להגיע למקום כזה
שאי אפשר להגיע בלעדו. וברוחניות קאי"חמור" על "חומר הגוף", שע"י בירור
וזיכוך הגוף יכולה הנשמה להגיע למדרגה כזו שאינה יכולה להגיע
מצ"ע. והנה, בזמנו של אאע"ה, מכיון שהחומר והגשם עצמו לא נעשה עדיין
קדושה, לא הי' יכול להעלות את האדם עצמו אלא את הדברים המסייעים לאדם. אצל
משה רבינו, שבזמנו, לאחר גלות מצרים (ומ"ת), הגשם והחומר עצמו נעשה כלי
לאלקות, נעשה ע"י עלי' גם בענינים התחתונים של האדם עצמו (אשתו ד"כגופו"
ובניו ש"ברא כרעה דאבוה"). ואילו בביאת המשיח, כאשר "את רוח הטומאה אעביר
מן הארץ", תתגלה מעלת הגוף על הנשמה, שיש הנברא דוקא הוא יש האמיתי, ולכן
ע"י בירור החומר, יש הנברא, תהי' עלי' גם בעצם הנשמה, בחי' היחידה.
משיחת י"ט כסלו ה'תשח"י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.