דפים

יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

ושמחת בחייך / ידידיה מאיר‎


רבי אהרן (השני) מקרלין נהג לספר את הסיפור הזה מדי שנה בסוכות. אני הקטן נוהג לספר אותו בשלוש השנים האחרונות, מאז שקראתי אותו בספר 'לב השמים' שמקבץ רעיונות וסיפורים של ר' שלמה קרליבך. ואתם? לדעתי אחרי שתשמעו אותו, תספרו אותו השנה גם בסוכה שלכם.
בעיירה אחת, לא רחוק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד היה עשיר מופלג שהיה לו הכול, חוץ מדבר אחד: שמחה בלב. בליל שבת ישב ליד שולחן מפואר ומלא כל טוב, אבל הוא ואשתו רק רבו וצעקו. השני, שגר מולו, היה חסיד קרלין עני ואביון אבל מלא שמחה. בשבת הוא ומשפחתו היו יושבים מול מנות צנועות ודלות - ושמחים ושרים עד לב שמיים.
העשיר סבל פעמיים. גם מהמריבות בתוך ביתו, אבל לא פחות, ואולי יותר, הוא סבל מקולות הזמרה והשמחה שעלו מבית השכן העני. כל שבת הוא איכשהו התגבר, סגר חלונות, הגיף תריסים - אבל בסוכות הסיפור הפך באמת לבלתי נסבל. שתי הסוכות, של משפחת העשיר ושל משפחת העני, עמדו ברחוב זו לצד זו, דיקט לצד דיקט, בלי שום יכולת להשתיק את קולות השמחה. והעשיר, באמצע המריבה המשפחתית הקבועה, היה שומע את השירה הנפלאה של שכניו העניים ומתפוצץ.
שנה אחת, לפני סוכות, החליט העשיר שהוא לא הולך לעבור עוד חג כזה, והורה לכל אנשי העיירה, שהפרנסה שלהם הייתה תלויה בעיקר בו, לא לאפשר לשכן החסיד לבנות סוכה. כל מי שייתן לו חתיכת עץ – יפוטר מעבודתו. החסיד העני, שבכל שנה יצא לקושש קצת עצים וקרשים וענפים מתושבי העיירה, הבין אט אט שלא תהיה לו סוכה השנה (וכאן מוסיף קרליבך: "אתם יודעים, רבותיי, העולם חושב שהומלס הוא רק אדם שאין לו בית. אבל דעו לכם: הנשמה של יהודי היא הומלס אם אין לה סוכה לשבת בה שבעה ימים...").
הלך החסיד ברחוב, חסר אונים, ותהה איך בכל זאת יבנה השנה סוכה. פתאום הבריק בו רעיון: באותם ימים היו העשירים קונים לעצמם מצבות אבן יקרות לשים על קברם, ואילו העניים היו מסתפקים בעצים זולים. בבית העלמין של העיירה עמדו עשרות קרשים שעליהם כתוב "פ"נ" (פה נטמן), מוכנים לעת הצורך... רק "פ"נ" נכתב עליהם, בלי שם הנפטר כמובן. את זה היו משלימים בזמן הלוויה. החסיד אמר לעצמו: כמה יהודים כבר ימותו בשבעת ימי החג? ניקח לסוכה כמה קרשים כאלה, מצבות עץ, ונחזיר אותם אחרי החג. אמר ועשה. בתוך כמה שעות בנה סוכה נפלאה, מוארת וירוקה. בליל החג נכנס לשם עם כל משפחתו, והשמחה והשירה מילאו את הרחוב כולו. ו-שמחת! ב-חגך! ו-היית אך שמח! נכון שמכל כיוון היה כתוב על הסוכה "פה נטמן", אבל כשכל כך שמח בלב למי אכפת?
העשיר היה המום. הוא חשב שהשנה סופסוף פטר את עצמו מסבל השמחה של שכנו - אבל לא. השמחה השנה הייתה ביתר שאת וביתר עוז. מתישהו, באמצע חול המועד, הוא לא היה יכול לסבול עוד. הוא רץ אל סוכת החסיד וצעק: מי נתן לך את העצים האלה?! איך בנית את הסוכה הזאת?! החסיד ענה: תירגע, שכני היקר. קודם כול חג שמח. אני שמח שבאת לבקר אותי. תנוח דעתך, אף יהודי בעיירה לא נתן לי קרשים, כמו שציווית. פשוט הלכתי לי בערב החג ברחובות העיירה, ופתאום ראיתי את ידידי הוותיק מלאך המוות. אמרתי לו: שלום עליך מלאך המוות, מה אתה עושה בעירנו? והוא ענה: באתי הנה בשליחות מיוחדת, באתי להרוג את הגביר הזה, עשיר העיירה. בשלב הזה פניו של העשיר החווירו, והחסיד המשיך וסיפר שאמר למלאך המוות: לא כדאי לך להרוג אותו. אל תבזבז עליו את האנרגיה היקרה שלך, הלוא הוא כבר מת. הוא יותר ממת. הוא מת במיתה משונה אלף פעמים ביום. הוא מלא רק בכעס ועצבות, אין לו טיפת שמחה, ותאמין לי, זה מתחת לכבודך להתעסק עם סחורה כזו. ענה מלאך המוות: אני מודה לך מאוד, חסכת לי עבודה, ולאות הוקרה אני רוצה לתת לך במתנה את כל העצים של בית הקברות. והנה, סיים החסיד, תסתכל על קירות הסוכה שלי: פה נטמן ופה נטמן ופה נטמן...
דבריו של החסיד חדרו ללבו של הגביר. הוא התחיל לבכות, ואחרי שנרגע מעט אמר לחסיד: אנא, מחל לי, ואמור לי מה אני יכול לעשות, איך להוציא את העצבות מהלב. גלה לי את הסוד שלך. איך לי יש הכול ואין לי שמחה, ולך אין כלום ואתה שמח? ענה החסיד: אם אתה רוצה להיות שמח, תרשה לי לקחת אותך איתי לקרלין, לרבנו הקדוש, ושם תלמד מהי שמחה אמיתית. וכך היה. הגביר התקרב לתורה ולחסידות והפך ליהודי שמח.
המטרה של הסיפור הזה היא לא להפוך את כולנו לחסידי קרלין. קרליבך סיים כך: "העשיר היה צריך רק מישהו שידליק אותו. אתם יודעים, זה לא יאומן כמה קל לפעמים לקחת אדם אבוד לגמרי, ולהעלות אותו מהמקום הכי נמוך למקום הכי גבוה. לפעמים דווקא אלה שהגיעו לתחתית יודעים שאין שום מקום לברוח אליו, רק לעלות למעלה. אני מקווה שתספרו את הסיפור הזה זה לזה, בלילה הקדוש של סוכות".
(מתוך הטור ב"בשבע")

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.