הארוע הגדול של תשע"ה – הסתלקות הרב וואזנר זצ"ל

מאת מנחם מן

בליל הסדר שנה זו - ט"ו בניסן ה'תשע"ה, הסתלק לבית עולמו הפוסק הגדול, ראש ישיבת חכמי לובלין ואב"ד שכונת זיכרון מאיר בבני ברק, הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל. במוצאי השבת והחג נערכה הלווייתו מרובת המשתתפים, של מי שהיה הפוסק הגדול בכל הזמנים ומי שהיה צלול בהנהגותיו ובפסיקותיו עד לרגעי חייו האחרונים, בגיל מאה ואחת, ועוד חצי שנה.

הרב וואזנר זצוק"ל יישאר חקוק לעד בחייו וברגעי הסתלקותו. פסיקותיו והליכותיו הם המזכרת הגדולה ביותר מהרב וואזנר החי, ואילו התוצאות העגומות מהלווייתו, הם המזכירים את הרב וואזנר בפטירתו.

כזכור, בשל העומס והדחק העצומים והנוראיים ששררו במהלך ההספדים ובמסע ההלוויה, קיפחו את חייהם שני יהודים תמימים וטהורים על לא עוול בכפם. מרדכי גרבר ויצחק סאמט ז"ל הוגדרו אז, אולי מתוך הלם ותדהמה על שקרה, כקורבנות כפרה על הדור, שעלו יחד לעולה עם הקרבן הגדול והקדוש, הרב זצוק"ל.

אלא שבחדרי חדרים היו מי שהעזו לחשוב אחרת, ולהודות במחדל האיום הפושה תדיר בציבור החרדי דווקא, שרק במקרה לא גבה חייהם של קדושים וטהורים עד לאותו יום. – שיטת הסמוך.

ההלוויה אורגנה מהרגע להרגע. מהר יותר משלב העיכול שבין דגים לחלב, ובלי אמצעי בטיחות מינימליים המתבקשים לכינוס שבו עתידים להשתתף רבבות. עיריית בני ברק, משטרת ישראל וארגוני ההצלה סמכו האחד על השני, כשהשני סמך בכלל על השלישי שהיה עייף ויגע מסידורי ההלוויה עצמה. פשוט בושה.

דמם של יצחק סמאט ומרדכי גרבר עוד יידרש. ולא רק מאותם רומסים בשוגג. הוא יידרש בעיקר מאיתנו, על כך שעד היום, חצי שנה אחרי, איש לא טיפל במחדל ושום גוף לא הסיק מסקנות. ובעיקר על כך שאם לא היינו עוסקים בסיכום שנתי, ספק אם היינו זוכרים מהי הקונוטציה העולה משמות המשפחה גרבר וסמאט. פשוט בושה.

"שיטת הסמוך החרדית" עולה על שולחני כבר יותר מפעם אחת השנה, פעם אחת יותר מדי.  – בשום מדינה מתוקנת לא הייתה ניתנת הזכות לאוטונומיה בפני עצמה, בטח ובטח לא לכזו הבזה לחיי אדם. כן, בזה! - ועוד לא דיברנו שום מילה על דיני התורה הידועים של "ונשמרתם".

אז אולי לא במקרה זכה הרב וואזנר זצוק"ל, חלוץ הפסיקה החדשנית היהודית, להיות האיש הגדול שבהסתלקותו ישנה הציבור החרדי את כללי המשחק.

הדרשה חוצבת הלהבות, אם כן, כבר נאמרה באותם ימי אבל על הנרמסים. אך המסר והתובנות האישיות, טמונים עמוק אי שם בין חדרי הלב. ואולי בצדק, כי מי יכול להתעסק בזוטות כאלו, כשמלחמת עולם אמיתית ורוויית יצרים מתנהלת בתוך הציבור החרדי בין פלגים ובין חצרות, כשהכול נחוץ וכשר על מנת לאשרר מיהו הרב הנכון ומיהו המנהיג האמיתי. רק כשמישהו ידקר וימות על מזבח המחלוקת הזאת אולי נתעורר.

ואולי לא. אולי בסיכום שנת ה'תשע"ו ייכתבו דברים דומים, אבל עם שמות אחרים.