החשד החדש נגד המחבל אורי לופוליאנסקי: קבלת חצי מיליון דולרים שוחד בצמוד לעסקת נדל"ן של "יד שרה"

בעבר, אורי לופוליאנסקי, ממתין להכרעת השופטים בערעור שהגיש לבית המשפט העליון בתיק הולילנד, שבו הורשע בקבלת שוחד במיליוני שקלים בשבע פרשיות שונות ונידון לשש שנות מאסר, ממתין על שולחן ראשי יאח"ה תיק חקירה נוסף נגדו - חמור לכאורה לא פחות: חשד שקיבל שוחד בסכומים המצטברים לחצי מיליון דולרים בתיק הזה, מהרגישים שהשאיר אחריו תנ"צ אפרים ברכה המנוח, יש כל מה שמוביל לכאורה לחקירה גלויה: עד מרכזי עם ראיות תומכות, הקלטה סודית המדברת לכאורה בעד עצמה, חומרים המובילים אל ראש העירייה לשעבר; החלטות תמוהות של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, המזכירות את אלה שהתקבלו בפרשת הולילנד, ועוד ועוד

 והעיקר: יש בו יותר מסתם אמירה של פרקליטת מחוז ת"א מיסוי וכלכלה, עו"ד ליאת בן־ארי, ושל פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, בעניין חומרת החשדות.

שניהם מכירים את תפוח האדמה הלוהט, שניהם מצויים כבר חמישה חודשים בסוד התיק, שניהם אישרו עקרונית למפקדי יאח"ה לחתום על הסכם עד המדינה עם ה', זה שנדרש ושילם לטענתו שוחד ללופוליאנסקי כשרכש קרקע יקרה מיד שרה בשלהי 2007.

וגם: שניהם מכירים מקצועית את פרקליטיו של איש הנדל"ן הזה, עוה"ד אמנון יצחקניא ואילן סובל, שיחד עם לקוח אחר שלהם, עד המדינה המנוח שמואל דכנר, חשפו את פרשת הולילנד. הם יודעים שאפשר לסמוך עליהם. הפרקליטים המנוסים לא יתייצבו לצד מי שאינו מסוגל לספק את הסחורה כעד מדינה.

להמשך כנסו כאן:

ואכן, על פי עדותו במשטרה ובבית המשפט (לפני כשנה בהליך אזרחי), ה' לא רק שילם 6.5 מיליוני דולרים תמורת הקרקע שרכש מיד שרה ב־2007, אלא גם העביר ללופוליאנסקי, באמצעות מי שנחשב יד ימינו של האחרון, אברהם אלתר, חצי מיליון דולר. רק שבדרך לגזירת הקופון הגדול גילה איש העסקים החרדי שהוליכו אותו שולל ודרש את כספו בחזרה. דרש ונהדף.

תירוצים למעשה הזה? ליד שרה לא חסרו כאלה. בסוף נשבר רוכש הקרקע, שכר כאמור את עוה"ד יצחקניא וסובל, פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים ובנובמבר האחרון זכה. השופט משה בר־עם קבע כי ההסכם בטל ויש להחזיר לו את מלוא כספו.

אלא שגם אחרי מתן פסק הדין עדיין לא ראה ה' את כספו, למעט הוצאות משפט. יד שרה הגישה ערעור והוא, בעצת פרקליטיו, קיבל החלטה לא פשוטה: לשתף פעולה עם המשטרה. לפתוח את הפה. ללכת ליאח"ה ובכפוף לקבלת חסינות לספר מה ואיך קרה בפרשה.

הדובדבן שבקצפת 

התמונה הראשונה במסע הזה, שבכל אחת מתחנותיו עולה ריח רע, מחזירה אותנו לדצמבר 1997 כאשר אורי לופוליאנסקי, מייסד יד שרה, כיהן כראש עיריית ירושלים וכראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. הוא חבש אז את שני הכובעים האלה, צבר כוח רב, היה מעורב בקבלת החלטות גורליות לעיר - ובין היתר נחשף להחלטת הגוף המבורך שהוא ייסד, עמותת יד שרה, להשביח קרקע בבעלותה ברחוב ירמיהו בירושלים.

השטח שבו מדובר היה מיועד במקורו לתעשייה, והוועדה לתכנון ולבנייה בראשותו החליטה לשנות את ייעודו ל"אזורים מעורבים", כלומר - להתיר להקים עליו בית משרדים ענק בגובה 39 מטרים. בתוכנית הבניין הזה הוצגו גם שבע קומות של חניה עילית ותחתית - חלקן בגובה הנדרש למשרדים ולא לקומות חניה - ואפשר היה לחשוד שמישהו מתכוון להפוך כמה מהן לשטח מסחרי.

התיאבון של יד שרה, התגלה כעבור כמה חודשים, היה גדול: על פי התוכנית שאושרה להפקדה בישיבת הוועדה המקומית (לופוליאנסקי יצא החוצה בעת ההצבעה), הוענקו ליד שרה 379 אחוזי בנייה, ובתוספת אחוזי בנייה לחניון הענק, קרוב ל־1,000 אחוזי בנייה!!!

1,000 אחוזים? ממש כך - פי חמישה מהמקובל באזור הזה - כאשר יש עוד דובדבן בקצפת: על המגרש הזה הותר לבנות ממש עד לקו אפס - כלומר, ללא המרווח המקובל של שלושה מטרים עד חמישה מטרים מגבול המגרש. 

השורה התחתונה: ועדת התכנון המקומית השביחה את המגרש במיליוני דולרים, והוועדה המחוזית אישרה אותה להפקדה כעבור כחצי שנה. למי ששכח - אלה הימים שבהם צמח בירושלים, באדיבות הוועדה הזאת, פרויקט הולילנד הידוע לשמצה.

חלקת הזהב נמכרה 

ביד שרה, אנחנו מניחים, היו מאושרים מנדיבות הלב של ועדות התכנון בירושלים. יכלו כבר להרים כוסית לחיים. אלא שאז גילו השכנים, בני משפחת אלבוים, כי חילקו לעמותה מתנות על חשבונם ללא ידיעתם והסכמתם. גילו ושאלו שאלות והתקשו להבין  איך שומרי הסף בעירייה ובמשרד הפנים התירו להקים בניין ענק כזה עד למילימטר האחרון בחלקה.

כשלא קיבלו תשובות מניחות את הדעת, שכרו בני המשפחה את שירותי עוה"ד אריה תוסיה־כהן וטלי ענבר־טרבלסי, עתרו לבית המשפט המחוזי, ובין היתר טענו: "מול המגרש שלנו, שעליו קיים מבנה בבעלותנו, תהיה חומה ענקית צמודה; קיר הבניין המתוכנן, שיהיה על גבול החלקה שלנו, יחסום לנו אור שמש ואוויר; החלקה שלנו מיועדת לבנייה למגורים וכל החלונות בבניין שנבנה יפנו לעבר החומה הענקית".

להמחשת הנזק הדגישו: "גובה הכותל המערבי הוא 16 מטרים בלבד, וכאן מדובר בכותל בגובה 45 מטרים ממפלס הקרקע".

פרקליטי המשפחה הצביעו על ניגוד עניינים לכאורה של לופוליאנסקי ואחרים, אבל בסופו של דבר הסכימו הלקוחות שלהם להסתפק בתנאי אחד: שהבנייה לא תהיה עד לגבול המגרש - או כלשון הסכם שנחתם איתם וקיבל תוקף של פסק דין: "יד שרה רשאית לבנות על החלקה, ובלבד שתשמור על קו בניין צידי של לפחות שלושה מטרים מחלקת העותרים".

המהומה שככה, חלקת הזהב הוצעה למכירה, ובספטמבר 2007 נמצא מי שהסכים לשלם תמורתה סכום עתק של 6.5 מיליון דולר. 

מה בכל זאת שכחו המוכרים לגלות לקונה המאושר? מה הסתירו ממנו אנשי יד שרה שלא בתום לב? מה לא סיפר לו אדם ששמו אברהם אלתר, מקורבו ויד ימינו של אורי לופוליאנסקי, שעסק אישית ברקיחת העיסקה הגדולה? 

פרט אחד "קטנטן": שקיים פסק דין הגודע מהותית את היכולת לבנות על המגרש עד קו אפס.

ה' גילה את התרמית רק בשלהי 2010. זה קרה אחרי שבעלי מקצוע מטעמו השלימו כבר את הכנת התוכניות לניצול השטח במלואו; אחרי ששכר יועצים והשקיע כסף רב בהכנות לבנייה; אחרי שהגיש בקשה להיתר בנייה ואחד מבני משפחת אלבוים התנגד וחשף בפניו את הסוד - כלומר: את פסק הדין המוסכם ההוא.

"חשתי מרומה ונבגד", כתב בתצהיר עדות ראשית במסגרת תביעה שהגיש לביטול ההסכם עם יד שרה. "נרגש ומזועזע פניתי לידידי אלתר, הצגתי בפניו את העובדה שהתגלתה ודרשתי הסבר מדוע הפרט החשוב הזה הוסתר ממני במסגרת המו"מ.

"אלתר היתמם והבטיח לי לבדוק עניין זה עם לופוליאנסקי. כעבור זמן השיב לי: 'לופוליאנסקי גורס כי אין יסוד לטענותיו של השכן אלבוים, ומכל מקום אם יתברר שקיימת בעיה, תשיב לי יד שרה את כספי".

כדי למנוע אי הבנות בעניין מקומו של נשיא יד שרה בסיפור, הבהיר העותר: "הסכם המכר נכתב ונכרת תחת עינו הפקוחה של מייסד יד שרה ומי שנחשב לדמות העומדת בראשה, אורי לופוליאנסקי, שהיה נוכח במעמד החתימה בלשכתו כראש העיר ירושלים. הלכה למעשה, לא רק חתימת הסכם המכר נעשתה בלשכתו ובנוכחותו, אלא גם החתימה על פרוטוקול הוועד המנהל של יד שרה המצורף להסכם".

ועוד כתב, הפעם בתגובה לטענת יד שרה כי האיש שעמד מולו מטעמה היה אדם ששמו אריק חן (חן חזר על הטענה הזאת בשיחה איתנו): "את המו"מ לקראת כריתת הסכם המקרקעין קיימתי מול נציגו ויד ימינו של מר לופוליאנסקי. מבחינתי, אלתר היה שלוח של הנתבעת יד שרה ושל לופוליאנסקי העומד בראשה".

השאלון בעניין השוחד

לרוכש הקרקע היתה סיבה נוספת לכעוס על לופוליאנסקי ועל "יד ימינו" אלתר: הוא העביר להם לגרסתו, סמוך לרכישת הקרקע, כספים במזומן שלא בא זכרם בהסכם הקנייה. אלתר קיבל דמי תיווך בסך 20 אלף דולרים ואילו לופוליאנסקי, באמצעות אלתר, 500 אלף דולרים במזומן. 

וכך כתב בתצהירו שהוגש לפני כשנה לבית המשפט: 

"זולת המחיר הנקוב בהסכם הבהיר לי אברהם אלתר כי קיים תנאי לעיסקה והוא להעביר תשלום נוסף בסך 500 אלף דולרים, המיועד אישית למר לופוליאנסקי. הסכמתי לתנאי הזה ובפועל ביצעתי תשלום זה לאחר חתימת הסכם המכר ובארבעה תשלומים כמדומני. באחד מהם נסעתי עם אברהם אלתר במונית, בשעת לילה, לביתו של לופוליאנסקי, שם נפרד ממני אלתר, נטל את הכספים, נכנס לבניין ואני המשכתי בדרכי.

"לימים פנה אלי מר נ', מקורבו של אלתר, ושאל אותי בשמו אם לא מגיע משהו לאלתר בגין העיסקה. על רקע תרומתו הרבה להתקשרות שילמתי לידיו 20 אלף דולרים במזומן". 

את סיפור השוחד לא מיהרו עוה"ד יצחקניא וסובל לחשוף בתביעה האזרחית נגד יד שרה, שהתבררה כאמור בפני השופט בר־עם. גם לא את ההקלטה שברשותם השמורה כעת במשטרה. הם התמקדו תחילה בהסתרת ההסכם מלקוחם, בחוסר תום הלב, בנזקים שנגרמו לו, בהוצאות התכנון שהיו לו. הם הסתפקו באמירה כללית: "אלתר היה אמון על המצגים, על המתווה הכספי שנקבע לעיסקה, על התשלומים ועל אופן ביצועם".

את הנושא הטעון של השלמונים הם שמרו, במסגרת מלחמת המוחות, לשלב מאוחר יותר. הם העריכו שהצד השני, שהכיר את טענת הקונה בעניין השלמונים, יעשה שגיאה ויעלה אותו בעצמו. זה מה שגם קרה בשלב גילוי המסמכים והצגת השאלונים.

פרקליטי יד שרה ביקשו ממגיש העתירה להשיב בין היתר על השאלות הבאות:

האם ההתקשרות בעיסקת המקרקעין בין העותר ה' ליד שרה נעשתה בתיווכו של מתווך או גורם שלישי? האם הקונה שילם למתווך דמי תיווך? האם שילם התובע או מי מטעמו למר אלתר או למי מטעמו, סכום כלשהו בקשר לעיסקה? 

אם כן, כמה כסף, תמורת מה שולם הסכום, והאם הוגדר הכסף כדמי תיווך?

הכדור הורם אפוא להנחתה והעותר עט עליו בשמחה: הוא אישר בתצהיר בשבועה את מתן השלמונים ודחה את הניסיון להציג את אלתר כמתווך. "בעיסקה לא היה מעורב מתווך מקרקעין. בעיסקה היה מעורב אברהם אלתר. ראיתי בו שלוח של מר לופוליאנסקי ושל יד שרה".

בתשובה לשאלה האם אלתר הציג את עצמו "כנציגו וכיד ימינו של לופוליאנסקי" - השיב: "בהחלט כן... מר אלתר לא היה צריך להציג מסמכים... כל מי שמכיר אותו ומכיר את לופוליאנסקי יודע כי אלתר הוא יד ימינו ועושה דברו".

הבריחה מדוכן העדים

פרקליטי יד שרה ביקשו נוסף על תשובות לשאלונים לקבל לידיהם גם את ההקלטה הסודית והתמליל שלה, שבה נשמע התובע משוחח עם אלתר על הפרשה, אבל כאן נתקלו בסירוב של עוה"ד יצחקניא וסובל. אלה לא היו מוכנים לחשוף את הנשק הסודי שלהם קודם שאורי לופוליאנסקי ייחקר על ידיהם על דוכן העדים. השופט קיבל את עמדתם.

בתצהירו כתב נשיא יד שרה בין היתר: "יותר מנרמז שכביכול קיבלתי כספים בקשר עם מכירת המגרש, וכנגד זה עלי לצאת חוצץ ולהגן על שמי הטוב. מעולם לא קיבלתי אגורה שחוקה בקשר עם מכירת המגרש... אברהם אלתר לא היה מעולם נציגי או שלוחי... בעניינים של מכירת המגרש לא הייתי מעורב כלל... 

"הקשר שהיה לי עם אלתר בתקופת היותי ראש העירייה התמצה בכך שהיה בא אלי עם בקשות שונות בענייני העיר, בדרך כלל בשם הציבור החרדי, והייתי מקשיב לו ומשתדל להיענות לבקשות. לעיתים זכיתי שיבקר אותי גם ליד ביתי כדי לשטוח את בקשותיו..."

איך התמודד עם הטענה שהסכם מכירת המגרש נחתם בלשכתו בנוכחותו? באופן הבא: 

מצד אחד טען - "לא הייתי נוכח בחתימתה של האגודה על ההסכם והיא לא נעשתה בלשכתי". מצד שני טען: "עם זאת, חתימת ההסכם, לפי התאריך שהוא נושא, התרחשה בימים שבהם מתקיימות הרמות כוסית בלשכת ראש העיר... לכן אין להוציא מכלל אפשרות שאחת מהן היתה בנוכחות התובע".

על התצהיר הזה ביקשו פרקליטי התובע לחקור את לופוליאנסקי כאשר הם מזמינים לעדות מטעמם, לאותו בוקר, גם את חברו ו"יד ימינו" אלתר. וראה זה פלא: בבוקר הדיון הודו לפתע אנשי יד שרה ב"עובדות הרלוונטיות", משכו את תצהיר לופוליאנסקי, שלא התייצב לעדות, ומנעו בכך את חקירתו כמו גם את חקירת אלתר.

עו"ד יצחקניא דרש בתוקף לאפשר לו לחקור את לופוליאנסקי, כשהוא מזכיר את "מתווה הכסף הנוסף", אבל השופט אותת לו להניח לזה ונענה לכל בקשות רוכש הקרקע: כבודו הורה לבטל את ההסכם ולשלם לעותר 36 מיליוני שקלים בצירוף ריבית והצמדה.

חשבתם שבכך תם הסיפור? טעיתם: יד שרה הגישה ערעור לבית המשפט העליון. היא עדיין מאמינה כנראה שהיה מותר לה להסתיר את ההסכם, אף שזה קיבל תוקף של פסק דין